בין הכותל לדוג’ו – על פרדוקס הקדושה

Home  >>  Uncategorized  >>  בין הכותל לדוג’ו – על פרדוקס הקדושה

בין הכותל לדוג’ו – על פרדוקס הקדושה

On March 3, 2014, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on בין הכותל לדוג’ו – על פרדוקס הקדושה

onoda-young1כשאנחנו יוצרים, או מגדירים לעצמנו, מרחב קדוש שמתקיים לצידו של מרחב חולין (שלא לומר טמא), אנחנו דנים את עצמנו למאבק מתמשך. כך קורה תמיד כשאנחנו מאמינים יותר מדי לשניות כלשהי. החולין והטמא מאיימים שוב ושוב לפלוש אל המרחב הקדוש ועלינו מוטלת החובה להילחם בפלישה זו. באופן דומה, לקדושה יש שלל הזדמנויות להרחיב את עצמה אל חלקים נוספים של החיים שלנו ושוב חובה עלינו להאבק למען ההתרחבות הזו. יש הרואים במאבק הזה משהו הרואי, אבל אנחנו שחיים בארץ הקודש ובעיר המקודשת לשלוש דתות מונותאיסטיות (שום “הא” הידיעה בבקשה) עדים כל יום למצוקה ולכיעור שהמאבק הזה יוצר. הפיתרון, כך גורסים כל מיני מורים הוא להתעורר לכך שהכל קדוש (והכל חולין).
היהדות האורתודוכסית הממוסדת – כמו גם רבים מהמשתייכים אליה – עסוקה רובה ככולה במאבק האיתנים שבין הקדוש לשאינו קדוש והגילויים הציבוריים של המאבק הזה הם כאמור, מאוסים מאוד. למרות הפיתוי להשליך בליסטראות של אי-שניות אל עבר האורתודוכסיה הזו, אני מוצא שלמתח בין הקדוש לשאינו קדוש יש ביטוי חזק גם בדיסציפלינות המזרחיות שמהוות את דרך חיי.

אמנם אצלנו לא מדובר בקדושה אבל האימון – במדיטציה, תנועה או שיאצו – מתקיים בתוך חלל מוגן שמאפשר למתאמן לחוות ולבטא את עצמו באופן שונה ומיטיב מכפי שהוא רגיל אליו ב”חיים האמיתיים”.

האימון יוצר שדה מוגן: ישנן מטרות מוגדרות, התכוונות חיובית להתפתחות, הכרות ואמון בין חברי הקבוצה.לצד כל אלו יש גם מערכת כללים שהמתאמנים מקיימים (גם אם לא תמיד באופן מודע). הכללים הללו מעצבים את ההתנהגות של המתאמנים ומכוונים אותה לכיוון מיטיב. לא פחות חשוב מכך, יש להם תפקיד חיוני ביצירת הלך הרוח הרגשי-נפשי אשר מאפשר למתאמנים להיות במיטבם (מדוייקים, ערניים, רגישים, חשופים…. הרשימה ארוכה ומשתנה מקבוצה לקבוצה). יש כאן פרדוקס או אתגר לא פשוט. מצד אחד, השדה המוגן חיוני בשביל שתהליך הגילוי/לימוד/התפתחות יתרחש. מצד שני, אם השדה המוגן הוא שמאפשר למתאמנים את התובנות והחוויות ההתנהגותיות והנפשיות אליהן הם כמהים נגזר מכך שמחוצה לו, קרי ב”חיים האמיתיים”, יהיה להם קשה מאוד לקיים את מה שטעמו וביטאו באימון. כתבתי על כך לפחות פעמיים.
לדוגמא, תכנית כל עצמותי תאמרנה שלימדתי בה ושהקים חברי רונן יצחקי. צעירים דתיים פנו אליו בבקשה שיבנה עבורם תכנית של לימודי תנועה והוא המליץ להם להצטרף ל”תבונת הגוף” בה לימד יחד איתי. ההצעה שלו לא התאימה להם מכיוון שהתכנית שלנו היתה פתוחה – כמובן – גם לנשים. כשאמר להם, “אני חושב שאפשר להיות בשיעור תנועה ולהתייחס אל הגוף באופן ענייני”, הם השיבו, “אבל אנחנו לא רוצים להיות ענייניים בשיעורים הללו אלא בדיוק להיפך”. הם אמרו זאת יפה מאוד – הם רוצים להרגיש, להתרגש ולסעור דרך העבודה התנועתית ואינם חשים בנוח לעשות זאת במחיצתן של נשים. החצי הראשון של התשובה שלהן – הרצון לסעור – שכנע את רונן לפתוח את מה שנהיה היום לתכנית מגוונת ומעניינת של לימודי תנועה לגברים.

אלא שאם אנשים נדרשים לשעורי תנועה נפרדים לגברים ונשים על מנת שיוכלו לבטא את עצמם משוחררים מכל מה שתנועה בנוכחות אינטימית של בני/ות המין השני יכולה לעורר, מה זה אומר על החיים שלהם מחוץ לשיעורי התנועה? עד כמה השיעורים הללו יכולים ילמדו אותם משהו על סער ורגש כשנשים כן נוכחות במרחב שלהם? תומר פרסיקו התייחס לסוגייה הזו (ועם פחות אמפתיה ממני) כאן.

הפרדוקס שבשדה המוגן כמרחב להתפתחות הוא סיבה טובה להסתכל על הכללים שבעזרתם אנחנו יוצרים את המרחב הזה. בעצם, הכללים עצמם אינם כה חשובים אלא האופן שבו אנחנו עושים בהם שימוש: לפעמים על מנת להגן על גבולותיו של המרחב המוגן ולפעמים על מנת להרחיבם. אנחנו עוברים שוב ושוב בין שדות מוגנים למרחבים הפתוחים של החיים. מי שמבקר בבית כנסת, מטפל בקליניקה או מתאמן בדיסיפלינה כלשהי עושה את המעברים הללו מספר פעמים ביום. יש גם שדות מוגנים שאנחנו מגיעים אליהם לעתים רחוקות יותר – רטריט מדיטציה למשל. הניסיון לשמור על גבולות שנחצים שוב ושוב ושוב הוא סיזיפי במקרה הטוב ואלים להחריד בהרבה מקרים – דוגמאות ישראליות לכך יש לנו למכביר.

לפעמים אנחנו נעזרים בטקס מסויים על מנת להדגיש את המעבר: קידה בכניסה וביציאה מאולם האימונים למשל, או לבישת בגדים מיוחדים. מי שאינו מורגל בטקסים הללו עלול לראות בהם טקס חסר משמעות (קידה) או אפילו שלילי (הפרדה בין נשים וגברים) אך מניסיוני אני יכול להעיד שלכללים הללו יש ערך. מורה הזן הסיני מומון היטיב לנסח את הפרדוקס הזה:

מי שמקפיד לקיים את החוקים והכללים קושר את עצמו ללא חבל.
מי שקשוב לצרכיו ומרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, הוא חלק מצבא הכופרים של השטן.
לשמור את התודעה שלווה הינו זן פגום של שתיקה ותו לא.
למלא אחר התשוקות ולשכוח את העולם זה ליפול לבור עמוק.

עוד הוא כתב: “מי שמקדיש את כל כולו למדיטציית זן, חי חיי מפלצת”.

יש מגוון דרכים לפתור – או שמה לפטור – את הפרדוקס הזה. הנפוצה בהן מתייחסת אל האימון כאל סוג של מפלט או תרופה שמנקה אותנו מתחלואי היומיום ומטעינה אותנו באיכויות חיוביות. הגישה הזו – למרות שיש בה אמת – היא בעייתית אם מסתפקים בה שכן היא משאירה אותנו תלויים בתרופה של האימון ומעוררת יחס שלילי אל החיים ושלל אתגריהם היפים.

דרך אחרת לפתור את הפרדוקס היא לטעון שמה שאנו רוכשים בתוך השדה המוגן מחלחל אט אט אל המרחב הפתוח של החיים, שהשינוי שחל בנו בחלל המיוחד/מקודש של האימון מלווה אותנו גם מחוצה לו. גם כאן מדובר באמת חלקית. לצערי היכולת שלנו להגשים בחיים את שהבנו והיינו באימון היא מוגבלת. החלחול הזה אינו מתרחש מעצמו: נדרשת עבודה שלוקחת בחשבון את המעבר משדה שמוגן על ידי כללים אל החיים שנמצאים מעבר להם. דווקא משום שהם מאפשרים לנו מצב כה מיטיב אנחנו נוטים לההפך תלויים בהם רגשית.

בעיה גדולה עם הפתרונות הללו היא שהם מתעלמים מהנטייה שלנו לרצות עוד ועוד מהמרחב המוגן וליצור בשל כך מאבקים בתוכנו ומחוצה לנו. בלי מודעות לנטייה הזו ולתלות שאנחנו מפתחים בתרופה ובכללים שמאפשרים לנו אותה אנחנו עלולים – במקום לנסות את כוחנו במרחב נטול כללים – להשתדל ולכפות את הכללים על חלקים נוספים של המרחב, כאילו שאפשר להכפיף את החיים לכללים ובד בבד לשמור אותם זקופים ומלאים.

בקרב יהודים דתיים ישנו מנהג שלא להפנות את הגב לכותל המערבי. אנשים רבים מתרחקים מהכותל כשפניהם נשואות אליו והם הולכים אחורנית. בעיני זה טקס יפה מאוד, דרך נאה לעורר כמיהה בלב. אבל אבוי למי שבאמת מאמין שאי אפשר לשאת את קדושת הכותל בלב גם בלי להתבונן בו; אבוי למי שלא חווה מימיו שכל אבן – כן, גם מחוץ לכותל – מספרת כבוד אל.
לצערי, על פי מה שמתרחש בכותל ובסביבתו, נדמה שדתיים רבים אכן אינם מבינים שכללים יכולים לשרת אותנו רק באופן מוגבל ושניסיון להרחיב את תחום תכולתם עלול להיות מעשה עלוב. בשנה האחרונה הופיע ברחבה שמחוץ למתחם הכותל מעבר לגברים בלבד שמטרתו לאפשר לחפצים בכך להרחיב את תחום ההיפרדות שלהם מנשים. אני תוהה אם בעתיד יוארך המעבר הזה כך שישתרך ברחבי עיר הקודש. צחוק בצד, המעבר המדובר הינו עלוב לא רק מהבחינה הרעיונית. גם ביצועו מרופט ועלוב – משדר בדיוק ההפך מקדושה.

אפשר כמובן לערער על עצם הגדרתה של הפרדה בין המינים ככלל מיטיב אבל זה איננו הנושא של הרשימה הזו. מה שאותי מעניינת היא הבעייתיות שבהצמדות לכללים גם כשהם נראים לנו מיטיבים. מי שרוצה להתעדכן בשלל מאבקי הקדושה שמתרחשים בכותל – ובזוית נוספת על הבעייתיות שבהם – יוכל למצוא אצל תומר רשימה מאתמול.

עם יצירת המרחב המוגן אנחנו נידונים לשמור עליו מפני חדירה של השפעות החולין. בסדנת קיטאידו לפני למעלה מעשור, ניסה מורה צרפתי להלהיב אותנו בעת אחד התרגילים: “תראו לי מה הלב שלכם מרגיש, תראו לי את השמחה שלכם”. כשהתרגיל הסתיים שאל אחד המתאמנים: “למה ביקשת שנראה את השמחה שלנו? מה אם אני מבואס עכשיו?”. השאלה שלו פוצצה איזה בלון שהיינו בו ואנשים נהגו להזכיר אותה גם כמה שנים אחרי אותה סדנה. יותר מדי פעמים, המועקות שלנו נחשבות כהפרעה לאימון ולא כחלק ממנו. אני אמור להיות באימון במיטבי: הגון, פתוח, מרוכז… לא ברור איזה מקום יש לכאבי הגוף והלב שלי בתוך האימון. הרבה פעמים המכאובים הללו נתפשים כהפרעה, חדירה של התנהגות החולין שלנו אל המקדש של השיעור/אימון שבו – יחד עם השלת הנעליים – אנחנו מניחים בצד את החולשות שלנו. כל כך חבל שזה כך. הרי אפשר לראות את כל מה שהמתאמן מביא איתו לא כהפרעה אלא כחלק מהאימון. אז נוצרת אחווה אמיתית בין חברי הקבוצה שמבוססת על חמלה ותמיכה לא פחות מאשר על ההנאה האגואיסטית שאנחנו מפיקים אחד מהשני. חדירת החולין לא מחללת את השדה המוגן אלא להפך, מאפשרת לנו להיות עם האמת הפחות יפה שלנו – שחצנות, ביישנות … – במרחב שהוא בכל זאת פשוט ומוגן יותר מהחיים האמיתיים ולגלות כך דברים חדשים, על הכאב שלנו ועל עצמנו.

אני לא מתיימר לטעון שפשוט לעשות את החיבור הזה או שאני לגמרי יודע איך ליצור אותו. כמורה – שאמור לעורר השראה, להיות מיומן, ללמד, להצחיק …. – זה מאוד מאתגר להרשות לעצמי להיות “אביב הרגיל” באימון. לפני מספר שנים שברה את לבי אהבה גדולה שלי. היא נפרדה ממני ואני התהלכתי למחרת מוכה יגון, לא מסוגל להתרכז בשום דבר ממה שהייתי אמור לעשות. בערב העברתי אימון ושם תפקדתי כאילו הכאב הזה אינו קיים.
במשחק התפקידים בין מורה לתלמיד קשה לתת מקום לחולשות האנושיות של המורה. ראיתי מורים מצוינים שלא הצליחו להסתיר דיכאון, חוסר ביטחון או גסות רוח שהביאו עימם לאימון. רוב הפעמים תגובות התלמידים להתנהגויות הללו הן הכחשה (“מה פתאום הוא היה גס רוח?! הוא עשה הצגה לטובתך”) או אכזבה עמוקה מהמורה. תלמידה וחברה טובה אמרה לי לאחרונה, “אני רוצה שתדבר על הפגיעות שלך כדי שגם אחרים ידברו על שלהם”. איזו קריאה שונה זו מהציפיה התמידית למורה נערץ שפתר את שלל בעיותיו (ולכן הוא פנוי מיד להתייחס לבעיות שלי).

איך בכל זאת מאפשרים לחולין לחדור אל האימון בלי להדחיק אותו מצד אחד ובלי שיחריב את החלל המוגן מאידך? הבהירות שכל דבר המתרחש – בתוכנו או מחוצה לנו – במהלך האימון יכול להיות חלק משמעותי
מנו היא חשובה מאוד כאן. כדברי דוגן זןג’י “ללמוד את הדרך, פירושו ללמוד את העצמי”. הבהירות הזו אינה מובנת מאליה. הרבה יותר מקובל לחשוב שהאימון עוסק בתחום ידע כלשהו – הגוף ותנועתו למשל ומה שאינו הגוף ותנועתו לא אמור לקבל התייחסות. על פי גישה זו, לימוד הגוף להתקרקע ייצור אוטומטית אדם שהוא מאוזן ומקורקע יותר גם מבחינה נפשית. בעיניי זו גישה שגויה. כעס, פחד, עצלנות… אפשר להתאמן איתם. הם אינם הפרעה אלא אם כן אנחנו מעוניינים לכנות את החיים עצמם הפרעה.

ומה זה אומר להתאמן איתם? באמנויות לחימה, הנטייה היא “להתגבר על” וסביר שזה יהיה היחס לו יזכו הצדדים הפחות יפים שלנו. זו דרך התמודדות אחת אבל חשוב להבין שהיא איננה היחידה ושלא כדאי לטפח התגברות והתמודדות כברירת מחדל לחיים. לאמנויות לחימה יש גם עקרונות אחרים – למשל, “להשתלב עם”. פעמים רבות אני מוצא את עצמי משתלב עם התקפה פיזית שמופנית לעברי ובודק תוך כדי כך מה זה אומר להשתלב עם דאגה שמעיקה עלי.
אותו דבר אפשר לעשות כשמתייחסים ליציבות של הגוף, למאמץ פיזי מיותר, כשמבדילים בין דרכים שונות לנוע מול התקפה פיזית.

לפעמים לא ברור מה לעשות. המועקה נמצאת שם ואני לא יודע מה זה אומר להתאמן איתה. אבל כל עוד אני ממשיך להתאמן ומניח לה להיות נוכחת – אפילו מרשה לעצמי לבטא אותה מידי פעם – אני בעצם עושה בדיוק את זה: מתאמן איתה. קורה שם לימוד גדול. לפעמים השקט של המרחב המוגן מאפשר לראות דבר חדש, לפעמים אין לי מושג מה קרה.

מיניות בחברותא של ההולכים יחדיו בדרך היא כמובן נושא גדול. היא נוכחת תדיר והיא לא מקבלת מספיק התייחסות. בכתיבה שלי בבלוג הזה כמעט ולא התייחסתי לנושא ואיני הולך לעשות זאת עכשיו. עצרתי מכתיבתי למספר דקות ובדקתי – אולי אני כן יכול לכתוב על כך, אצטרך לנסות ולראות האם אני חש בנוח לפרסם את התוצאה.

גם מי שכמוני, מקבל את הצורך בהפרדה לקדוש מול חול או מוגן מול פתוח, טוב שיזכור את המימד האשלייתי שלה. מאמר המערכת של הגיליון האחרון של “ארץ אחרת” מדבר על הרעה החולה של צניעות פונדמנטליסטית שמדכאת את הקשר שלנו לגוף ולמיניות שלנו, ולעומתה הספחת של הדוניזם חסר גבולות שהופך אותנו עבדים לתשוקות. אבל זה לא שהבחירה שלנו מוגבלת לשתי אלו. אלו הן רק הקצוות שבינהם משתרע מנעד רחב מאוד של איכויות אפשריות. האיזון, אינו נמצא בשום נקודה ספציפית של המנעד הזה כי אם ביכולת לנוע לאורכו במיומנות ולהתאים את עצמי למה שמתבקש על פי הנסיבות הפנימיות והחיצוניות שלי. שמעתי את אריה דרעי שואל בכנס הרצליה מה היא היהדות של החילוניים. לצערי, שלל התגובות לשאלה המתריסה שלו התמצו בלתקוף אותו ואת היהדות החרדית מבלי לענות תשובה של ממש. יש לא מעט תשובות טובות לשאלה של דרעי. התשובה שלי היא, שהחילוניות היא המעשה האמיץ של חיפוש משמעות וטוב תוך כדי מודעות לאשליה שבכללים.