בין סבל לאי נפרדות – דרך הדהארמה לאקטיביזם

Home  >>  Uncategorized  >>  בין סבל לאי נפרדות – דרך הדהארמה לאקטיביזם

בין סבל לאי נפרדות – דרך הדהארמה לאקטיביזם

On January 28, 2011, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on בין סבל לאי נפרדות – דרך הדהארמה לאקטיביזם

dearthay1שועי רז היקר מאוד הזמין אותי להרצות במסגרת סמינר של המרכז לחקר הקבלה באוניברסיטת בר-אילן ולהלן תוכן ההרצאה. בהכיני את ההרצאה סברתי שהדברים שאני כותב הם גם מעניינים וגם לא מעוררי מחלוקת יתר על המידה אולם טעיתי. מאזיניי חלקו על הרבה ממה שאמרתי וקטעו אותי שוב ושוב בשאלות נסערות.

ההתנגדויות היו משני סוגים בעיקר. היתה טענה שהדברים שאני מציג אינם בודהיזם. ש”אני מקשט את האידיאולוגיה המערבית ליברלית שלי ברעיונות שאני שואל מהבודהיזם לצרכי”, רעיונות שאני מעוות תוך כדי כך. הבודהיזם הוא פאסיבי ואינו מעודד מעורבות בחברה, טענו מארחיי. נסיתי להראות להם שיש להם תמונה חלקית בלבד של הדהארמה וההסטוריה שלה אולם אני לא בטוח שהם השתכנעו.לכן אדגיש כאן בפני הקוראים: הבודהיזם, בכל הארצות בהן הוא פעיל, אינו נרתע ממעורבות בחברה ובמיטבו המעורבות הזו היא חלק אינטגרלי ממנו.

ההתנגדויות היותר מעניינות מבחינתי היו ברמה הפוליטית. הדיבור שלי על “סבל פלסטיני” לא התקבל באהדה. לטעמי, לא טענתי בהרצאה טענות פוליטיות מרחיקות לכת. הטיעון שלי הסתכם בכך שקיים סבל פלסטיני שאנחנו אחראים לו ולכן איננו יכולים להתעלם ממנו. העובדה שעצם הטענה הזו עוררה התנגדות בדמות הערות על עוינות פלסטינית או שאלות האם אני מתנגד לשירות בצבא הבהירה לי שמחויבות הדהארמה להפחתת דוקהא היא דבר כלל לא טריביאלי.

קריאה מהנה.

בהרצאה הזו אני מתכוון להציג את הזווית האישית שלי לחיבור בין דהארמה (התורה הבודהיסטית) לאקטיביזם שמטבע הדברים תהיה הצגה חלקית. מצד אחד אשמיט הרבה מושגים מרכזיים בדהארמה שהקשר בינם לבין עשייה חברתית הוא ישיר וברור. מצד שני אני אתמקד ברלבנטיות של הדהארמה לעשיית שלום ולהתמודדות עם הסכסוך היהודי-פלסטיני ולא אתייחס בכלל לתחומים חשובים אחרים כמו אקולוגיה וקיימות, כלכלה צודקת וכו’.

על מנת לא להתעלם מהדברים הללו לחלוטין, ועל מנת לשים את הזווית האישית שלי בקונטקסט רחב יותר אתחיל בסקירה קצרה ולא ממצה של דוגמאות לבודהיזם אקטיביסטי.

הדהארמה מדברת על שלושה רעלים שמערפלים את התודעה שלנו: זדון, חמדנות ובורות. על מנת להתעורר או להשתחרר יש לנקות את התודעה מהרעלים הללו ולכך בעצם מכוון התרגול הבודהיסטי. דייויד לוי שהוא מורה זן ופרופסור לפילוסופיה מזרחית תרגם את שלושת הרעלים הללו מהמישור של התודעה האישית אל המישור החברתי: מיליטריזם וטרור הם הביטוי החברתי של זדון והסוכנים שלהם הם שלל הארגונים הצבאיים-בטחוניים ותעשיות הנשק. קפיטליזם וחומרנות הם הביטוי החברתי של חמדנות והסוכנים שלהם הם תאגידים, מוסדות פיננסים שונים ותעשיית השיווק. הסוכנים של הבורות החברתית הם תעשיית התקשורת, הפרסום והבידור. לפי המודל הזה, חברה חופשייה וערה היא חברה שמשתחררת מהדומיננטיות של הכוחות הללו.

אחד מראשוני מורי הזן באמריקה, ברני גלאסמן , פשט את גלימת הנזיר שלו וייסד את ארגון Zen Peacemakers . הוא ותלמידיו

ברני גלאסמן
ברני גלאסמן
עושים עבודה רבה עם חסרי דיור, חולי איידס ואנשים מכורים לסמים. עוד פרוייקט שלהם הוא רטריט זן שמתקיים כל שנה באושוויץ ובו משתתפים יהודים, פלסטינים וגרמנים. הפעילות של הארגון הזה מבוססת על שלושה עקרונות שהם בסיסיים מאוד בזן: אי ידיעה(שזה גם סוג של Beginner’s mind), עדות (לראות ולהיווכח בסבל המתרחש) ופעולה (לשינוי).

טיך נהאת האן הוא מורה זן וייטנאמי שבעת מלחמת וייטנאם הקים ארגון שסייע לשקם כפרים מופצצים, הקים בתי ספר וארגן סיוע רפואי. תוך כדי כך הוא גם נסע לאמריקה בניסיון להביא לסיום המלחמה. ב-1966 הוא נאלץ לגלות מארצו בשל פעילות השלום שלו שגם זעכתה אותו במועמדות לפרס נובל לשלום. גם אחרי המלחמה הוא עשה ועושה רבות למען שיקום ארצו, שיקומם של פליטים וייטנאמיים ופיוס וייטנאמי-אמריקאי. מדי שנה הקהילה שלו בכפר שיזף בדרום צרפת, מארחת קבוצות של יהודים ופלסטינים שמקיימים דיאלוג תוך כדי שהם נעזרים בתרגול מדיטציה ותרגילי מודעות אחרים של הקהילה.

ג’ואנה מייסי היא אקטיביסטית אמריקאית בתחומי האקולוגיה והנשק הגרעיני. היא פיתחה שיטה הנקראת The work that reconnects שבה היא תרגמה את הגישה הבודהיסטית לסדנה בת 10 ימים של עבודה רגשית עמוקה סביב נושאים אקטיביסטים. היא מלמדת ברחבי העולם והסדנאות שלה משמשות הן על מנת להניע מתרגלי דהארמה לאקטיביזם והן ככלי לתמיכה והעצמה עבור אקטיביסטים שמתמודדים עם דברים מאוד לא קלים.

המורה התאילנדי אג’האן בודהדסה היה כל כך פעיל בנושאים חברתיים עד שהואשם בקומוניזם. באחד המאבקים שניהל נגד כריתה של יערות בתאילנד הוא קיים טקס בו קיבל עצים להיות נזירים. הפועלים התאילנדים שהיו אמורים לכרות את העצים היו בודהיסטים אדוקים ובעקבות הטקס הזה סרבו לכרות את אחיהם הנזירים.

טיך נהאת האן
טיך נהאת האן
הדוגמא הבולטת ביותר בארץ לדהארמה מעורבת חברתית היא עמותת שביל זהב שנוסדה בשיאה של האינתיפאדה השניה. זו היתה יוזמה של עמותת תובנה (שמקיימת קורסי ויפאסנה) לקרב בין יהודים לפלסטינים ולהשמיע קול ברור של אי אלימות. שביל זהב קיימה עשרות הליכות שלום בישראל ובשומרון. היא גם קיימה פרוייקטים שונים של סיוע לפלסטינים בברטעה המזרחית ובנפת ג’נין.פעילים מרכזיים של “שביל זהב” ממשיכים היום בפעילות, בעלת אופי אחר, תחת השם “הפסקת האש שבלב. לקבלת פרטים על הפעילות הזו אפשר לכתוב אלי.

ויש עוד דוגמאות רבות: עיקרון האי-נפרדות, על פיו כל התופעות וכל היצורים החיים מחוברים אלו לאלו ברשת של השפעות הדדיות הוא נקודת מוצא לאקולוגיה בודהיסטית שמחשיבה את מארג החיים ולא רואה את העולם כמשאב שעומד לניצולו של האדם. או הבודהיסטווה: דמות מרכזית בבודהיזם המהאיני של אדם מוער שמקדיש את עצמו להצלת כל הברואים.

בבסיס של כל הגישות הבודהיסטיות הללו עומדים שני עקרונות מרכזיים: מחויבות להפחתת הסבל בעולם וחמלה.

הבודהה חי בערך לפני 2500 שנה, נולד בנפאל ופעל בתת היבשת ההודית. בסיפור ההתעוררות שלו מופיעות אינספור טכניקות מדיטציה ואמיתות עמוקות אודות הקיום האנושי. אבל הדהארמה על רגל אחת, אינה עוסקת לא במצבי תודעה מיוחדים ולא בטיעונים עמוקים ורבי השראה אודות אי-נפרדות או העדרו של עצמי.

הדהארמה על רגל אחת – הדבר הבלעדי אותו טרח הבודהה ללמד – היא האמת של הסבל והדרך לסיומו. חשוב לי להדגיש שזה – ולא קסמי המדיטציה או אידיאולוגיה כלשהי – מה שהבודהה בחר להציב כעיקר התורה שלו ואתייחס לכך בהמשך.

המילה בפאלי אותה אני מתרגם לסבל היא “דוקהא” והיא מכוונת לא רק לסבל אלא לצורות שונות של אי נחת קיומית. על מנת לשחרר אותנו מקונוטציות אישיות של מה הוא סבל אני אשתמש בעיקר במילה הזו “דוקהא”. בהסתכלות נאיבית, או פשטנית, אפשר לחשוב שמי שמתמחה בדרך הזו של זיהוי דוקהא וסיומה רוכש מיומנות בהפחתת הדוקהא או הגברת השמחה שלו. אבל אלו הם רק תוצרי הלוואי של משהו אחר, עמוק יותר. מי שמתמחה בדרך של זיהוי דוקהא וסיומה נהפך למומחה לדוקהא.
זו כמובן טאוטולוגיה ובכל זאת זו אמת חשובה ולא טריביאלית: מומחיות בדוקהא היא בראש וראשונה קירבה לדוקהא. השחרור מדוקהא לא נעשה דרך פיתוח מיומנות בלגבור עליה, בלעקוף אותה או דרך שליטה בטכניקות ליצירת אושר. כדי להתמודד עם הדוקהא שבקיום שלנו עלינו קודם כל להבין דוקהא. ולהבין משמעו לבוא במגע, מקרוב, כל פעם מחדש.

ההבנה הזו אינה אינטלקטואלית והיא נחלקת למספר ממדים:

ראשית רגישות לדוקהא. רגישות משמע זיהוי דוקהא, אי התעלמות ממנה ואי השלמה עם קיומה. בהקשר החברתי מדובר בכל מקרה שבו צרכים אנושיים בסיסיים אינם מתמלאים. בהקשר של הסכסוך היהודי פלסטיני פירוש הדבר מודעות לצרכים של כל הצדדים בלי התעלמות מצרכים של הצד האחר שיכולים להיות מאיימים מאוד עבורי. בהקשר של הכיבוש פירושו של דבר שאי אפשר להשתמש בשיקולים של ביטחון, לאומיות (ואפילו, כפי שבא לידי ביטוי בשייח ג’ראח, קניין) על מנת להשלים עם צעדים שמשבשים את החיים של אנשים אחרים.

חשוב לי להבהיר שהמחויבות הזו להיות “עד לסבל” (זה העיקרון השני של הזן פיסמייקרס) איננה “סתם” תפישת עולם או אידיאולוגיה אלא מצב קיומי. יש כאן קודם כל חוויה ישירה של הקדושה של החיים. החוויה הזו מעצבת עולם ערכים שאי אלימות וחמלה נמצאים בחלקו העליון.

החוויה הזו נולדת מתוך ההתעניינות בסבל, נתמכת על ידי התרגול המדיטטיבי שפותח את הלב ומנקה את התודעה מהכמות האדירה של הרעשים והפחדים שמערפלים אותה ומופנמת מתוך ההכרה שיש לי אחריות מלאה על האופן שבו אני חי את חיי. לפעמים טוענים נגד הבודהיזם שהוא מעודד פאסיביות וחוסר מעורבות בחברה. אני לא אכנס לסוגיה הזו כאן ורק אדגיש שהתהליך שתיארתי כאן בשורות ספורות מבוסס על התכנסות עמוקה פנימה אבל ממשיך באופן טבעי ונפתח החוצה אל העולם.

הרגישות לדוקהא איננה יכולה להסתכם בצקצוק בלשון. כמו העיקרון השלישי של ה”זן פיסמייקרס”, המשמעות האמיתי של הכרה בדוקהא היא פעולה לסיומה. כשאנחנו עדים לדוקהא באופן אמיתי, הפעולה היא ספונטנית. אני אוהב להמשיל את זה לילד קטן שנופל ומקבל מכה. מיד הלב שלנו נמשך אליו ואנחנו עוזרים לו לקום, מחבקים ומנחמים אותו. אנחנו לא משאירים למישהו אחר שיעשה את זה או אומרים שהוא נפל בגלל שהשתולל ועכשיו זו בעיה שלו.

הכיבוש ועוולותיו ממשיכים בגלל שלל סיבות ואחת מהן היא חוסר מעורבות מספקת של הציבור הישראלי במה שמתרחש כל כך קרוב אלינו.

אג’האן בודהדסה
אג’האן בודהדסה
חוסר המעורבות הזה, ההשלמה הזו, אפשרית רק מתוך עצימת עיניים לנוכח מה שאמור היה להדיר את שנתנו. אני רוצה לתת דוגמא טריביאלית: אם מחסומים הם באמת כורח ביטחוני אז היכולת שלנו לשבת בהרצאה הזו בבטחה, בלי חשש שיכנס לכאן טרוריסט וירה בנו היא תוצאה של המחסומים. המחסומים הללו משבשים את חייהם של מיליוני אנשים. מקשים עליהם להגיע לעבודה, לבית הספר, לבית חולים וסתם להתנייד כמו שאנשים נורמלים עושים. המחסומים הללו משפילים, דמיינו לעצמכם שאנחנו היינו צריכים לעבור במחסום כזה מדי יום. פעם בכמה זמן אדם זקן או אישה הרה מתים במחסום כזה.

ובכן, אם ההרצאה שלנו מתקיימת הודות לכל הדוקהא הזו אז הדוקהא היא חלק מההרצאה הזו. ההרצאה הזו מוכתמת בדוקהא מתחילתה ועד סופה והמודעות לכך אמורה להיות נוכחת בחדר הזה. אבל בדרך כלל אנחנו שוכחים. העבודה שלנו, הבילויים שלנו כולם מבוססים על עצירת אנשים במחסומים. זה אמור להיות מזעזע ולא לתת לנו שקט אבל אנחנו מצליחים רוב הזמן להדחיק את זה. לטעמי, מי שלא רוצה שהחגיגות שלו, האירועים המשפחתיים, ההצלחה העסקית והאקדמית שלו יהיו מוכתמים בסבל של אנשים אחרים חייב לפעול לסיום הסבל הזה.

חשוב לי להדגיש שהדברים הללו אינם קשורים לשאלה האם המחסומים הם הכרח ביטחוני או לא. הם גם מנותקים משיפוטיות לגבי אשמה. אין קשר ביניהם לבין השאלה האם הפלסטינים מעוניינים בשלום או רק רוצים להשמיד את מדינת ישראל. אין קשר ביניהם לבין השאלה האם ישראל מוכנה להעניק לפלסטינים את זכויותיהם או שהיא ממשיכה בכיבוש מתוך אינטרסים כוחניים וכלכליים. ההיסמכות של חיי היום-יום שלנו על הסבל שאנחנו גורמים לעם אחר קיימת בין אם המו”מ בין ברק לערפאת התפוצץ באשמת הישראלים או באשמת הפלסטינים. האחריות על העוול איננה רק של מי “שיוצר אותו באופן ישיר” אלא של כל מי שחייו קשורים באופן כזה או אחר לקיומו. זה לא אומר שאין לי דעה לגבי האחריות של הצדדים למצב או שהבנה גיאו-פוליטית של המתרחש איננה חשובה. אבל כך או כך מוטלת עלי אחריות לשינוי המצב בו החברה שלי ממיטה סבל אדיר על מיליוני אנשים.

אם הרצון לסיים דוקהא הוא אכן טבעי כמו הרצון להושיט יד לילד שקיבל מכה מדוע כל כך הרבה מאיתנו מצליחים להתכחש לרצון הזה? הרי יש בינינו רבים שלא מוטרדים מהסבל הפלסטיני. רבים אחרים היו אולי רוצים שהכיבוש יפסק אך לא עושים הרבה לגביו. יש לכך שלל סיבות והעניין שלי כאן הוא לא למנות אותן אלא להראות איך הדהארמה היא תרופה טובה לסיבות הללו.

במאמר מוסגר, כדאי להגיד שה”סיבות” להשלים עם הדוקהא של הפלסטינים הן סיבות שיש להם מידה מסויימת של השפעה גם עלי. כלומר לא מדובר כאן באיזה ניתוח תיאורתי שלי או הסבר שלי לגבי ההתנהגות של אנשים אחרים. לכן על מנת להגשים את המחויבות שלי להפחתת דוקהא עלי להתמודד עם ההשפעה של הכוחות הללו – פחד, יאוש ואגוצנטריות פשוטה – עלי. כלומר, כדי באמת להבין דוקהא אני נדרש גם להבין את עצמי לעומק. כדבריו של מורה הזן דוגן: “ללמוד את הדרך, פירושו ללמוד את עצמך”.

למשל הסיבה האידיאולוגית: ירושלים היא שלנו ולא נחלוק בה. אני מאוד אוהב את העיר העתיקה. היא באמת מקום קסום. הייתי רוצה שהיא תהיה בריבונות ישראלית. אני גם גדלתי על בסיס האקסיומה שריבונות ישראלית בירושלים היא אחת מאבני הפינה של הזהות שלי. אבל לנוכח ההתמדה שלי בתרגול שמביא אותי לגעת בכאב ומעיר את המחויבות שלי להפחית כאב אין לרצון שלי לשלוט בעיר וגם לא למטען הרגשי של החינוך שקיבלתי מגיל אפס שום סיכוי. ברגע שאינני מתעלם מסבל של אנשים אחרים נהיה לי ברור שאם על מנת לממש את האהבה שלי עלי לשבש את חייהם של פלסטינים אז הדבר שאני אוהב נהיה מוכתם. מוכתם בכאב, בפחד, בשנאה ולמרבית הצער גם בדם. כמו שאומרים המפגינים בשייח ג’ראח “אין קדושה בעיר כבושה”.

לא לחינם הדגשתי קודם שהבודהה לא נפנף בכוחות המיוחדים שמדיטציה יכולה לפתח וגם לא פיתח אידיאולוגיה של קדוש וטמא, נכון ולא נכון צדק ואי צדק. כשאין לך אידיאולוגיה זולת השאיפה להרבות טוב, הסיכוי שלך לבחור להרע – ולו גם בשם המטרות הנאצלות ביותר – הוא אפסי.

או הנימוק הבטחוני. בחברה כמו שלנו שנמצאת בסכסוך מתמשך, נימוקים ביטחוניים נהיים דומיננטיים בצורה קיצונית. התפקיד של גנרל הוא לתת מענה לאיומים צבאיים אפשריים. לפיכך יש לו דרך חשיבה מסוימת ודפוסי פעולה שיכולים להיות מוצלחים מאוד בשדה הקרב אבל הם מוגבלים מדי בשביל להכתיב מדיניות רחבה שנוגעת לכל תחומי הפעילות של מדינה. אנחנו נמצאים בסכסוך נפתל ובלתי נשלט ולפיכך תשומת הלב הקולקטיבית שלנו ממוקדת בהיבט הביטחוני ואנחנו זונחים נקודות הסתכלות אחרות. כל ניצחון צבאי מקנה תהילה לגנרלים וגם כל איום או מפלה – שמעוררים את תחושת חוסר הביטחון שלנו – גורמים לנו להתמסר אליהם. כך, נקודת המבט הביטחונית ואנשי זרועות הביטחון נהיים האורים והתומים של חברה שלמה. אבל כמובן שקיימות גישות אסטרטגיות אחרות זולת ביטחוניזם וקיימים עולמות ערכים שבהם הביטחון לא מאפיל על כל שיקול אחר. דווקא לנוכח איומים קיומיים אמיתיים הכרחי לקיים פרקטיקה שמזכירה לנו מה באמת חשוב לנו ומה הכמיהה האמיתית שלנו. חיוני גם שנישא את עיננו אל אנשים ורעיונות שיאזנו את הנטייה הטבעית שלנו להגיב באלימות לנוכח איומים. הדהארמה היא פרקטיקה שכזו ומורי דהארמה הם אנשים שהייתי רוצה לראות מובילים את החברה שלנו (או לפחות מייעצים למי שמוביל).

אי אפשר גם להמעיט בכוח של פחד ויאוש ככוחות שגורמים לנו להתעלם מהדוקהא שהמעשים שלנו יוצרים. השילוב של סיטואציה מאיימת ומורכבת יחד עם תקשורת רדודה וכוחות פוליטיים שמחפשים להפיק רווח קל מהסתה יכול לשבש את דעתו של כל אחד. התרגול המדיטטיבי הוא כלי אדיר להעצמה. הוא מפתח שקט, יכולת התבוננות ושיווי משקל נפשי שלא מתערער בקלות. לתודעה שלווה, בהירה ונבונה יש את היכולת להתמודד עם מציאות מאיימת מבלי להסתגר אל תפיסת עולם של אומה לאומה זאב.

לאחרונה נהיה אופנתי להתריס נגד מי שזוכר את הדוקהא הפלסטינית שהוא שוכח את הדוקהא הישראלית. האמירה הזו שגויה כמובן והתשובה הדהארמית עליה היא פשוטה ורדיקאלית באותו הזמן. הגילוי הגדול של הבודהה בליל ההתעוררות שלו היה שמקור הסבל הוא ביצירת אשליה של אני מוצק מדי שמאמין מאוד לצרכים הרגשיים שלו, להעדפות שלו, שמזדהה עם מערך מורכב של ערכים ספציפיים, ושמשייך את עצמו לכל מיני קבוצות חברתיות (משפחה, קהילה, לאום וכו’). לא מדובר כאן על איזשהו רלטביזם פוסט מודרני או ניהיליזם שמסרב לקבוע מה חשוב או בעל ערך. אכן, יש לנו צרכים, העדפות וזהויות שמושרשות בנו. האשליה אינה בהן אלא בהזדהות היתר עימן. אי ההזדהות היא גישה אולטרה-הומאניסטית שמבינה שאדם איננו יכול להיות מצומצם למערך כזה או אחר של תכונות ואמונות. שאנחנו מפותחים מכדי שהאושר שלנו יהיה תלוי בהיצמדות לדברים או לרעיונות. בפרט, בהקשר של זהות לאומית, האדם הוא יצור מפותח ורגיש דיו על מנת שיוכל להיות בעל זהות לאומית ובו בזמן להכיר באנושיות, בצרכים ובסבל של בני לאום איתו יש לו סכסוך. עם כל תחושת השייכות שלי לעם ולמדינה הזו, עדיין נשאר בי הרבה מקום לראות את הכאב של עם אחר ואפילו אם זה העם שלי שאחראי על הכאב הזה.

טענה קצת יותר מאתגרת היא שלפעמים הצרכים הבסיסיים האנושיים של צדדים שונים סותרים זה את זה: מה עם הרצון של יהודי דתי-לאומי לגור בחברון עיר האבות, בבית שיהודים גורשו ממנו בפוגרום? מה עם ההרוגים הישראלים בפיגועים שיתרחשו בעקבות הסרת המחסומים שהזכרתי קודם? מה עם מתנחלים שיאלצו לפנות את בתיהם בהסדר עתידי שיעניק לפלסטינים את הצרכים האנושיים הבסיסיים שלהם? מה עם “שמונה שנים של ירי קסאמים על שדרות”?

צריך לתת תשובות על השאלות הללו. אבל בהקשר של ההרצאה הזו הדילמה הקשה של צרכים אנושיים בסיסיים סותרים מצביעה על האמת העמוקה שניסח הבודהה: דוקהא היא מאפיין בסיסי של הקיום שלנו: “להיוולד זה דוקהא, לחלות זה דוקהא, להזדקן זה דוקהא, למות זה דוקהא”. ובהשאלה “לייסד מדינה זה דוקהא, להגן עליה זה דוקהא, לנצח מלחמות זה דוקהא, לנחול מפלות זה דוקהא, וכן, כמו כל דבר אחר גם המדינה הזו תגיע לסיומה ביום מן הימים”.

ההבנה שדוקהא, אי נחת, סבל, חוסר ביטחון, פגיעות ומוות הינם מאפיינים מהותיים של הקיום יוצרת שינוי דרמטי בניסיון להתמודד איתם. המחשבה שאפשר להעלים את הסבל, שאפשר להגיע לקיום שהוא “טוב” במובן שכל הרצונות שלנו מתקיימים בו, מולידה בסופו של דבר המון אלימות. כי המציאות תמיד טופחת על פנינו בדמות אתגרים והתנגדויות. לפעמים יהיה זה הטבע שלא נענה לרצונות שלנו, לפעמים יהיו אלה אנשים אחרים ולפעמים אומות אחרות. המחשבה שאם רק נסלק מדרכנו את מה שמפריע לנו מצבנו יהיה טוב יותר, היא בורות. ההתעקשות על מה שאני רוצה, בלי לקחת בחשבון את הצרכים האנושיים הבסיסיים של אדם אחר, היא חמדנות. ועל מנת להצדיק את החמדנות ואת הבורות שלי אני עושה דמוניזציה לאחר: הוא אינו כמוני, הוא שטוף שנאה ומה שהוא באמת רוצה זה להשמיד אותי. אין לי ברירה אלא להילחם בו. זה הזדון.

שוב דוגמא טריביאלית מהימים האחרונים. בשלל הדיבורים על הטרגדיה של השתלטות צה”ל על המשט לעזה שמעתי מספר פעמים את הטענה שתורכיה היא חלק מציר איסלאמי ומטרתה להשמיד את ישראל, לא פחות. יש כאן תהליך של היזון חוזר שבו שלושת הרעלים –בורות, חמדנות וזדון – שהזכרתי בתחילת ההרצאה מעצימים קונפליקט וגם מועצמים על ידו. נחי אלון וחיים עומר קוראים לגישה הרווחת הזו – לפיה יש מישהו רע שאשם בקשיים שלי – הגישה הדמונית. במקומה הם מציעים את גישת הדהארמה ומכנים אותה הגישה הטראגית.

הטרגדיה האנושית היא שעם כל העושר והיכולות שפיתחנו אנחנו עדיין חסרי ביטחון ונידונים לאיומים מכיוונים שונים. האיומים הללו אינם מדומים והרצונות שלנו אינם חסרי הצדקה. אבל עלינו להיזהר שהאיומים והרצונות הלא ממומשים שלנו לא יניעו תהליך שבו הרעלים של בורות, חמדנות וזדון מועצמים עוד ועוד. אני לא יודע על דרך אחרת לעשות זאת מלבד לטפח את המחויבות לאי אלימות ולהפחתת סבל.

כשאני מסתכל לתוכי אני רואה שלא רק שאיני משוחרר מבורות, חמדנות וזדון אלא שמדובר בכוחות פנימיים חזקים שצריכים מעט מאוד על מנת להפעיל אותי. כשאני מסתכל על המתרחש בחוץ מסביבי אני נוכח כמה רבים וחזקים הם הגירויים – חלקם אובייקטיבים, חלקם אינטרסנטים – שיכולים לחזק את כוחם של הרעלים הללו. מה אני יכול לעשות על מנת לטפח בתוכי איכות מסוג אחר?

בשקט של המדיטציה, כשהתודעה מרוכזת, מתרחשת הרפיה גדולה.הבורות שבהתקבעות על חד-צדדיות מפנה את מקומה לראיה רחבה יותר, רב-צדדית של המציאות. הדחפים החמדניים שלי מאבדים לפתע מכוחם, לפתע האושר שלי נוכח כאן ועכשיו. והזדון – חלקו מפנה מקום ללב שנפתח לרווחה ואילו החלק שכן נשאר, נהיה כל כך מכאיב עד שאינך מבין איך לא שמת לב לכך עד עכשיו.

איך הקסם הזה קורה? מה התובנות שהמדיטציה מביאה לנו ושמשחררות אותנו מפחד, כעס ואלימות? האמת היא שהשחרור הזה אינו תוצאה של שום תובנה. להיפך, הוא המקור של כל התובנות. עם השקט ועם ההרפיה, נשארת המהות שלנו, פני הבודהה שלנו, הטבע האמיתי שלנו שמוסתר מאחורי שכבות של התניות, טרדות יומיום ומתחים נפשיים. והטבע האמיתי שלנו נשאר רגוע, רפוי ורך עם מה שיש. זה לא מצב של שכחה עצמית וגם לא בהכרח מצב של אושר עילאי. יכולים להיות שם הרבה עצב, פגיעות ועייפות אבל הדחף העיוור להאשים, לחמוד ולפגוע נחלש מאוד.

אתה יוצא ממדיטציה בחזרה אל העולם העסוק והמאתגר שלך. המתנות של השקט מתפוגגות ועם הרעש חוזרת גם תפיסת העולם שמבוססת על בורות, חמדנות וזדון. לא השתחררת. אבל אתה גם אינך אותו אדם. אתה יודע איך זה מרגיש כשאתה נקי מהמתחים הללו ואתה זוכר שכיווץ הלב וקמיצת האגרופים שמרגישים כל כך נורמאלים עכשיו נראו מופרכים כשהיית רפוי. לאלו מהמצבים הללו אתה רוצה לקרוא אמת? אלו מהאיכויות הללו אתה מעוניין לטפח?

המחויבות לטיפוח של בהירות ולב פתוח אינה הנושא של הרצאה זו אבל צריך להיות ברור שלא מדובר בפרקטיקה המוגבלת לרוחני ולאישי. ההשלכות של המחויבות הזו נוגעות לכל פן של החיים החברתיים שלנו. דרך אחרת לומר זאת היא שכשהלב שלנו נפתח אין דבר שלא נכנס תחת האישי.

הדהארמה מבהירה שאיננו קיימים בפני עצמנו. כל אדם מושפע וקשור לאין ספור האנשים שחיים סביבו. לכן אינני יכול להסתפק בטיפוח התודעה שלי בלבד ומוטלת עלי מחוייבות לשחרר את החברה שלי מכוחם של בורות, חמדנות וזדון.

אולי אתם שמים לב שבההרצאה הזו – עם כל אורכה – חסרים כל מיני דברים. חסר למשל ניתוח או התייחסות קונקרטית לסכסוך היהודי-פלסטיני. זה לא מפני שניתוח כזה -מהזוית הבודהיסטית – אינו חשוב אלא משום קוצר היריעה. אבל יש מילה אחת שההעדרות שלה מכאן היא כן משמעותית. המילה דוקהא חוזרת שוב ושוב – בהרצאה הזו, ובכתיבה בודהיסטית בכלל. לעומת זאת מילה אחרת נעדרת כליל: רוע. אין רעים בסיפור הזה. ההיסטוריה של הסכסוך על רגעי השיא והשפל שלה היא תוצאה הכרחית של שרשרת סיבות וגורמים. ברמת המאקרו מדובר ב: אנטישמיות, הרעיון הלאומי – היהודי כמו הערבי – בכוחות גיאופוליטיים אגוצנטריים ולא מוסריים, דת, כלכלה, הגירה… ברמת המיקרו הסיפור מורכב משלל האירועים שמהם מורכב סיפור חיים ושמעצבים את תפיסת העולם והערכים של האדם הבודד.

הבודהיזם אינו רואה רוע כשורש של הסבל אלא בורות – אי ראייה נכונה של המציאות. ומכיוון שהבורות של אלו שפוגעים ומרוויחים מהסבל של אחרים, היא תוצאה של השתלשלות עניינים שלא יכלה לקרות אחרת, אין טעם לעשות דמוניזציה לשום גורם, גם לא לאלו שנוקטים אלימות וגורמים אי צדק. כשהדלאי-למה נשאל האם הוא שונא את הסינים על מה שעוללו לטיבט ולטיבטים השיב: “לא די שהם הרגו בבני עמי, הרסו את ארצי וגרמו לי ולרבים אחרים לגלות אתם מצפים שאני גם אאפשר להם לעורר שנאה בליבי?”.

זה לא מבטל את העובדה שיהודים ופלסטינים מעוללים דברים איומים וזה גם לא מפחית ממידת האחריות שיש לנו על מה שאנחנו מעוללים לפלסטינים. חיוני – וזה אחד האתגרים העומדים בפני מתרגלי הדהארמה – שהסתכלות חומלת על המתחולל כאן לא תקהה את המחויבות לצאת נגד עוול ונגד מבצעיו. מצד שני, הסכסוך הזה לא ימצא את פתרונו בכוח, לא בכוח של פעילי שלום ולא בכוח של הפעילים נגד הכיבוש.

לצד הכורח להפסיק את מעשי האיבה יש גם הכרח להפסיק את אש השנאה והפחד שבלבבות. כדי לעשות זאת נדרשת הסתכלות חומלת ורחבה שיודעת להקשיב לא פחות משהיא יודעת להכריז על אי צדק. אנחנו נדרשים לזכור שמעבר להזדהות שלנו עם אידיאולוגיה כזו או אחרת – בין אם היא נקראת ציונות ובין אם היא נקראת סיום הכיבוש – המחויבות שלנו היא לזהות דוקהא ולהביא לסיומה.