הלוחם הנשען

Home  >>  Uncategorized  >>  הלוחם הנשען

הלוחם הנשען

On September 25, 2002, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on הלוחם הנשען

לפני כ-8 שנים שמעתי את תומר פרסיקו מדבר על הידיעה והחוויה הרוחנית שההוויה תומכת אותנו,
שאנחנו יכולים לנוח ולהישען. זו כלל לא היתה קריאה לפאסיביות ואי עשיה כי אם הצבעה על היעדר צורך במתח ומאמץ.
מקובל לחשוב שהיווכחות באמת הזו, הפנמתה והגשמתה נעשות בלב ובתודעה שלנו. אבל דימוי ההישענות שתומר נתן, הוא דימוי גופני. זה קצת אירוני שהרוחניות שלנו משתמשת בדימויים גופניים ובכל זאת ממשיכה לייחס את עצמה לחלקים הלא גופניים שלנו. האם אנחנו יכולים לתרגל הישענות דרך הגוף על מנת לחולל תמורה דומה גם בנפש שלנו?

אני יכול לחשוב על שלושה תרגולים גופניים שעולים על הדעת בהקשר של הישענות. שכיבה על הגב, שיאצו וקונטאקט אימפרוביזציה. על כל אחד מהתירגולים הללו אפשר לכתוב לא מעט (על ההישענות שבשיאצו וחוויית האחדות שהיא טומנת בחובה כתבתי בראשית ימיו של הבלוג הזה) אבל עכשיו מעניין אותי לראות איך אפשר לתרגל הישענות באמנות לחימה דווקא.

לפני כן רק אציין שבשביל רבים, שכיבה על הגב עלולה להיתפס כלא יותר מהרפיה אחרי שהתרגול ה”אמיתי” נעשה. ולכן ראוי לשאול: מה היא השענות בשבילך? האם היא מעוררת דימוי של נוחות ונעימות או של פאסיביות ואי עשיה? הסרטון למטה מביא קטעים מריקוד יפהפה (לכו לראות, הופעה קרובה ב 21/12 בתיאטרון המעבדה)של רונן יצחקי ותמי קליינמן שיש בו הן את החן שבמוכנות להישען והן את צדדיה הפחות מוצלחים.

מה להישענות ולאמנות לחימה? מה לאמירה של תומר “ההוויה תומכת בנו” ולמורשת של “מאבק לחיים ולמוות”? א”ב של אמנות לחימה היא יציבות מחד ותנועה מהירה וחזקה מאידך. כלומר גם ברמה הגופנית נדמה שאמנויות לחימה מפתחות תכונות הפוכות להישענות. אבל לא כולן.

באחד האימונים שלי ביפן אצל מיצורו אוקאדה, התקיים באולם סמוך אימון קנדו (לחימה בחרב). צעקות הקרב

של אנשי הקנדו והמכות המהירות של חרבות הבמבו שלהם על שריונות המגן שלבשו נשמעו היטב באולם שלנו.

גם האימון שלנו הוקדש לתנועות של חיתוך אלא שהדרך שלנו לחתוך היא מאוד שונה. תחילה פורשים את הידים לאחור וחושפים את כל הגוף לאחר מכן מרימים אותן אל על ושולחים גם את המבט למעלה. רק לאחר מכן חותכים.
בשלב מסויים עצר אוקאדה את האימון והתחיל לצחוק. הוא אמר משהו כמו “איזו מן אמנות לחימה דמיקולו אנחנו? עד שנגיע לאמצע התנועה יהרגו אותנו לפחות שלוש פעמים”. הוא היה מאד מבסוט.

המעשה המוזר הזה של לפתוח את הגוף ולחשוף אותו דווקא כשאני נתון לאיום מהווה נקודת התחלה של התייחסות חדשה לאמנות לחימה. במקום יעילות לחימתית או הגנה עצמית מוצלחת, אפשר לראות את המהות של אמנות הלחימה כאתגור הדדי המסייע לנו להפיק מעצמנו את המיטב. אמנם גם המילה אתגור לא בדיוק מעלה על הדעת הישענות אבל כשאני מנסה להפיק מעצמי את המיטב קורים נסים.

בחיים העמוסים המאפיינים את העידן המודרני, ישנן דרכים רבות להרפיה: תרגול רוחני, תרגול גופני, חופשה טובה, ארוחה מפנקת במסעדה והזמנות לחתונה שכיף להתעמק בהן מספר רגעים נוספים וליהנות מכל הלב… תרשו לעצמכם להתפנק מידי פעם והחיים יחייכו אליכם.

כך, האימון של צוקי – תנועת אגרוף – הוא חיפוש אחרי דרך לבטא את האנרגיה שלי במלואה. תחילה, אני מסתמך על הכוח שלי על מנת לעשות זאת ומשתדל לשפר את עצמי כמה שיותר: להיות יותר חזק, יותר מהיר, יותר מחובר. אבל מגיע שלב בו אני נוכח שלצד כל היכולות שלי שאני שוקד על טיפוחן קיים משהו אחר. כפי שכתבתי לפני שתי רשימות התנועה קורית מעצמה. יש לה את הכיוון והמהירות בהם היא רוצה – ממש רוצה – להתרחש. העוצמה שלי תבוא לידי ביטויה המלא ביותר דווקא על ידי כך שאצטרף לתנועה שרוצה להתרחש. בהצטרפות הזו אפשר להרגיש – באופן פיזי – איך הגוף נתמך, נישא על גבי התנועה שמתרחשת.

ככל שהאגרוף שלי עוצמתי יותר, גדל כמובן האתגר עימו מתמודד מי שעומד מולי. קשה להתמודד עם האנרגיה החזיתית הזו ולכן אמנויות הלחימה פיתחו כל מיני דרכים להתחמק ולאחר מכן למצוא את נקודות התורפה של היריב. אם בכל זאת רוצים לנסות התמודדות חזיתית מסתמכים על תזמון נכון וכניסה למרחב של האחר על מנת לשבור את התנועה שלו.

אבל יש גם אפשרות שלישית: להישאר מול הנוכחות המלאה והתנועה החזקה שמגיעה אלי בלי לברוח ממנה, בלי לחמוק ממנה וגם בלי לשבור אותה. במקום זאת אני נותן לתנועה הזו להיכנס וסופג אותה בתוך הגוף שלי.
איך עושים את זה? אולי עם מידה מסויימת של מאמץ: שרירים מתקשחים וגוף מתוח. אלא שזה לא נעים ובסופו של דבר זה גם לא עובד. במוקדם או במאוחר תגיע תנועה מספיק חזקה שתתגבר על המאמץ השרירי שלי. התנועה החזקה הזו, האתגר הקצת יותר מדי גדול הזה מלמד אותי שאיני יכול לסמוך רק על כוחי שלי. מכיוון שבכל זאת אני מעוניין להישאר שם, יציב ומסוגל לספוג כל תנועה שמגיעה אלי, לא נותר לי אלא למצוא את ההישענות שלי אל האדמה. היא נמצאת שם תמיד, מתחתי, זמינה לי, גדולה וחזקה לאין שיעור מכל מה שאני יכול לגייס בעצמי.

האימון באתגור הדדי מלמד אותי לוותר על תחושת הכוח שלי ולהיתמך באדמה. זה לא אומר שאני פאסיבי. נדרשת ממני מיומנות על מנת לארגן את הגוף שלי ולמצוא בו את השילוב הנכון בין מתח לשחרור שיאפשר לתנועה שנכנסת בי להיות מתועלת אל אמא אדמה. אלא שכל מתח מיותר, כל ניסיון מצידי להתגבר על התנועה הזו בכוחות עצמי משמש כנגדי. אין לי אלא להישען.

מה שתארתי כאן מוכר באמנויות לחימה רבות אלא שבדרך כלל מקובלת שפה מעט שונה. במקום היתמכות מדברים על קרקוע ויציבה נכונה. אני מעדיף את השימוש במילה הישענות שכן היא מדגישה את הויתור שאני נדרש לעשות, את ההרפיה שאני מסכים לה ואת העזרה הגדולה שאני מקבל. כי הרי אפשר לראות את הדברים שהבאתי כאן גם בצורה אחרת: הלוחם הולך ומפתח את המיומנות שלו נעשה יותר ויותר מקורקע עד שאיש אינו יכול לו. שום השענות ושום בטיח.

אני בהחלט תוהה מה יוצר את ההבדל. מדוע אדם אחד לומד להתקרקע ובשבילו זו הישענות שדרכה הוא משתחרר קמעה מתחושת הנפרדות שלו ואילו אחר לומד להתקרקע ורק מעמיק בכך את תחושת הגדלות שלו. למשל, ביפן תוך כדי שלימודי השיאצו חשפו אותי לסודות ההישענות עד כדי כך שאפילו אחיזה בידית של דלת היתה פעולה מלאת קסם, חיי הלכו ונתמלאו במתח ומאמץ רגשי שלא ביטאו דבר מהתובנות הגופניות שנגלו לי.

כבר שבועיים אני מסתובב עם הרצון לכתוב את הרשימה הזו ולא מוצא לזה זמן. הודות לכך המילה הזו והאיכות שלה נוכחות איתי יותר ויותר. בסוף השבוע האחרון לימדתי בסדנת קיטאידו יחד עם מיכל בראון ואפרת ארזי. חשבתי שאולי אדבר קצת על ההישענות שבתנועה אבל לא יצא לי. את האימון האחרון בסדנה העבירה מיכל ולקראת הסוף שלו היא הנחתה אותנו “לא צריך להתאמץ, תשענו על התנועה”. המילה הזו – הישענות – איננה חלק מאוצר המילים השגור של אימוני קיטאידו. תמיד חשבתי שהיא התגלתה לי, קצת בדרך מקרה קצת הודות לחוויה הגופנית שלי באימון. והנה, כמו שקורה למיכל ולי לא מעט, המילה הזו, התובנה הזו נוכחת גם אצלה.

כלומר, גם התובנות שלי אינן שלי אלא מרחפות בחלל ההוויה וזמינות שנקלוט אותן. אפשר לנוח, אפשר להישען.