הערת שוליים לשייח ג’ראח – על מאבקים ועל אחווה

Home  >>  Uncategorized  >>  הערת שוליים לשייח ג’ראח – על מאבקים ועל אחווה

הערת שוליים לשייח ג’ראח – על מאבקים ועל אחווה

On August 10, 2012, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on הערת שוליים לשייח ג’ראח – על מאבקים ועל אחווה

ראוי לכתוב על הנעשה בחודשים האחרונים בשייח ג’ראח : מחד, על האופן שבו מימוש חזון “ירושלים שלנו” נעשה בעזרת מדיניות של אפלייה קשה ופגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר של הפלסטינים ומנגד על היופי ויכולת ההתמדה של מארגני ומשתתפי ההפגנות נגד ההתנחלות בליבה של שכונה פלסטינית.
אבל אני מעדיף לכתוב על פן אחר של המתחולל שם (כאן) ומקוה שיסלחו לי מי שיחשבו שאיני מתמקד בעיקר – בעיניי לפחות מדובר בעניין חשוב.

המאבק בכיבוש רווי פרדוקסים ואלו באים לידי ביטוי גם במתחולל בשייח ג’ראח. בראש וראשונה ישנו הפרדוקס של חברה ישראלית נאורה (בלי מרכאות) שמצליחה להתנהל בצורה שאננה ולכאורה בלי שום מודעות לתנאי החיים – לשיבוש החיים – שהיא כופה על מיליוני אנשים. אני רוצה להתמקד בפראדוקס אחר, זה שבו נתונים אנשי השמאל ואלו מאיתנו שמנסים לפעול נגד הכיבוש.

בהקשר של הסכסוך היהודי-פלסטיני, יש לפעיל שמאל שני אפיקים לפעולה: זה המתמקד במאבק בכיבוש ובעוולותיו וזה המתמקד בעשיית שלום. יתכן ולמתבונן מהצד לא ברור מדוע מדובר בשני נתיבים שונים ומדוע הביטויים “פעיל שמאל” ו”פעיל שלום” אינן מילים נרדפות. הנתיבים הללו אכן יכולים – וצריכים – להיות שלובים זה בזה אבל בהחלט מדובר בנתיבים שונים, עם דגשים שונים. סיוע לכפר פלסטיני שמתנחלים מתנכלים אליו הינו פעולה מסוג אחד ואילו יצירת הבנה וקירבה – פוליטית כמו גם אישית – בין יהודים לפלסטינים היא פעולה מסוג אחר. שתיהן, כמובן, פעולות חיוניות. צריך להיות גם מובן ששני הנתיבים הללו זקוקים זה לזה וללא קיומו של האחד גם השני לא יצלח. ההבנה הזו לא תמיד קיימת.

תאעיוש – חיים משותפים – ותראבוט – התחברות – הינם ארגוני שמאל שהשם שלהם מבטא את ההבנה הזו. לא עוד פעילות של ישראלים בשביל פלסטינאים או נגד מעשי עוול שישראל עושה אלא עשייה משותפת בין שווים שהקשרים בינהם חורגים מעבר למאבק או פרוייקט כזה או אחר. אבל נדמה לי שבפועל, הן בגלל החומות הפסיכולוגיות בין יהודים לפלסטינים והן בגלל הפער בין שפע המצוקות שהכיבוש מייצר לקלישות התקווה למשהו שיהיה דומה לצילו של שלום – נתיב המאבק ממקד אליו הרבה יותר כוחות ועשייה מאשר הנתיב של טיפוח הבנה וקירבה.

יש הרבה מה לומר בשבחם של מאבקים ובשבחו של אותו מיעוט שנרתם למאבק גם אם לכאורה היה יכול לחיות טוב מאוד בבועה שלו. הדברים שלהלן יכולים להישמע כביקורת אבל לא זו כוונתם. אני מקוה שיובנו כהלכתם.

למאבקים – גם למאבקים צודקים – יש נטיה לסחוף אותנו להתלהמות, לשנאה ומשם לאלימות. המאבק – בבילעין, בנעלין ובשייח ג’ראח – הוא ברובו המוחלט לא אלים אבל התלהמות וגוונים שונים של שנאה בהחלט יש שם. המיינסטרים האקטיביסטי אינו מבין מה הבעיה עם ההתלהמות הזו. חבר שפגשתי באחת ההפגנות בשייח ג’ראח ושמכיר את עמדותיי על מאבק שאינו מזין כעס שאל אותי (בהצביעו לכיוון הבתים שמהם גורשו שלוש משפחות פלסטיניות) “אתה מצפה שאני לא אכעס על זה?”. כמה שבועות לפני כן הוא הסביר לי שאם לא יכעס הוא לא יהיה פעיל, שבלי כעס הוא יוותר על המאבק. על הקביעה הזו – שרבים שותפים לה גם בהקשרים לא פוליטיים – אני בהחלט חולק. אכפתיות היא מניע מצויין לעשיה. ההדבקה הלא מודעת שרבים עושים בין כעס לאכפתיות היא משגה שמשלמים עליו מחיר.

שווה להסתכל פנימה על יחסי הגומלין בין כעס לאכפתיות ובכלל חשוב להסתכל על שרשרת הרגשות והתגובות הפנימיות שחיכוכי המאבקים שלנו מעוררים בתוכנו. אבל דיבור כזה על הסתכלות פנימה והקשבה לרגשות פנימיים מעצבן מאוד את רוב האקטיביסטיים (שאני מכיר). הבקשה לעצור ולהקשיב פנימה נתפסת אצלם כאנינות שאין לה מקום נוכח מצב החירום שבחוץ. ובכלל לאנשים שעושים בחוץ קשה לפעמים להכיר בערך של עשייה פנימית (והנה לנו עוד דיכוטומיה לא נחוצה שחשוב מאוד למוסס).

לאכפתיות יש יחסי גומלין לא רק עם כעס אלא גם עם אהבה. עכשיו, להגיד שאני מפגין בשייח ג’ראח מאהבה יתקבל בבוז על ידי רוב הקהל שבהפגנות הללו. לנוכח החרפה שבמשפחות עם ילדים קטנים שחיים ברחוב מול מה שהיה ביתם, הדיבור על אהבה הוא נלעג. ובאמת לא אהבה מביאה אותי לשייח ג’ראח, נראה לי שאכפתיות היא המילה שהכי מתאימה. אבל חשוב בעיניי להבין שאם אכפתיות היא מטבע אז כעס ואהבה הם שני צדדיה. האקטיביסט, שצריך להתמודד עם כל כך הרבה מכשולים וקשיים עלול יותר מדי בקלות להיות בצד של הכעס ולהישרף שם, רבים אכן נשרפים. על מנת לא להישרף חשוב (בלי להזכיר את המילה הזו – אהבה) כן לחפש את הצד השני של המטבע.

וכדי להנכיח איכות אחרת זולת זו של הכעס, כדאי לפעילי ולמארגני המאבקים למינהם להיזכר בנתיב של עשיית השלום. כי בפועל – עם כל הקלישאות וכל האכזבות – זה מה שרובנו רוצים. לא סתם שלום בין מדינות אלא חיים של שלום, שיש בהם פחות פחד ויותר שמחה, פחות כוחניות ויותר חמלה, פחות אפליה, פחות חומות והרבה יותר אחוה. חיים שבהם מימוש הצרכים שלי איננו דרך תחרות או גזל הצרכים של האחר. כאמור מאבקים נוטים להזין כעס וזה קורה גם בשייח ג’ראח. ראיתי מפגינה מחרפת חרדים שעברו במקום ולא היו קשורים למתרחש שם, ראיתי את המון המפגינים משתמשים בכוח של המון (לא כוח פיזי) כדי להבעית קבוצה אחרת של חרדים – גם הם לא היו קשורים למתרחש. שמעתי דובר פלסטיני קורא למפגינים שהניפו דגלי כחול-לבן שאין במאבק הזה מקום לדגלים הללו. אני לא מתכוון להישמע טהרני אבל נראה לי שחשוב להציב את האתגר: בואו ניאבק בלי להמציא לנו אויבים חדשים. להיאבק כך, פירושו להיאבק תוך כדי עשיית שלום. מי שזוכר שכוונתו לשלום מועד לשים לב כשהוא נסחף לשנאה וליצירת אויבים.

המאבק בשייח ג’ראח רויי בדברים שמזינים כעס ואלימות: דיבור מתלהם של חלק מהמפגינים, התנכלויות ואלימות משטרתית, המצב המחפיר שסביר שיחריף וכו’. לצידם, המאבק הזה רווי בהרבה הרבה יופי: אנשים צעירים עם ברק בעיניים, אנשים ששיבה זרקה בשערם ואתה יודע שכבר שנים שהם בעשיה, חובשי כיפות שמגיעים להפגנות יום ששי רגע לפני קבלת שבת. יצירתיות של אנשים שמתחפשים לבני הנאבי, או חברי צבא הליצנים המהפכני. אתה נתקל בפנים של אנשים מהרחוב – שכן מהבית ליד, זוג מבית קפה שאני פוקד, חברים קרובים וגם כאלו שמזמן לא ראית. אתה רואה את האנרגיה, את יכולת ההתמדה, אתה רואה שיש ישראלים שמסתכלים על המציאות כשהם משוחררים מהפחד-שנאה שטבוע בישראלי המצוי כשהוא חושב על פלסטינים.

ומה שאולי מרומם את הרוח יותר מכול הוא לראות את החזון התאעיושי מתממש בשטח. הסיסמא היא “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים” – כל כך פשוט ואמור להיות כל כך מובן מאליו. הסיסמא הזו מוגשמת בהפגנות שייח ג’ראח. בעצם, היא יותר ממוגשמת. במקום להסתפק בסירוב להיות אויבים יש כאלו שהולכים צעד אחד קדימה ומראים לנו שיהודים וערבים יכולים להיות אחים. יהודים שמבינים ומדברים ערבית, יהודים ופלסטינים משלבים זרועות ומפטפטים על הא ודא, חלקם נעשו לידידים, לחברים, לשותפים שהעיניים שלהם מנצנצות אלו אל אלו. אמנם מדובר בהתחלה – חלקים גדולים מהקהל עדיין מופרדים לגושים של יהודים ופלסטינים – אבל יש יותר ויותר התחלות כאלו שבהן מעבר למאבק הספציפי נחצית תהום האחרות. מהעשור החשוך האחרון של טרור פלסטיני, טרור מתנחלי ואלימות ממוסדת של צבא ומדינה בוקעים נצנוצי אור של אחווה יהודית פלסטינית. האחווה הזו היא הבשורה של ההפגנות – בשורה שהיא לא פחות חשובה מעצם הקריאה לעצור את ההתנחלות והנישול בשייח ג’ראח – והיא נושאת בחובה תקוה גדולה.

ההפגנות מתקיימות מידי יום ששי בשעה 15:00. פרטים נוספים כאן.