כסף, סקס, מלחמה וקארמה – ראיון עם דייויד לוי

Home  >>  Uncategorized  >>  כסף, סקס, מלחמה וקארמה – ראיון עם דייויד לוי

כסף, סקס, מלחמה וקארמה – ראיון עם דייויד לוי

On July 13, 2014, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on כסף, סקס, מלחמה וקארמה – ראיון עם דייויד לוי

DavidLoyAug'09aאת פרופסור דייויד לוי פגשתי בסמסטר שעבר כשהתארח בסמינר בין תחומי של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. דייויד לוי הוא פרופסור לפילוסופיה מזרחית ובודהיזם. במשך 20 שנה הוא לימד באוניברסיטת בונקיו ביפן וכיום הוא מלמד באוניברסיטת חוויאר בסינסנטי.

במקביל לקריירה האקדמית שלו דייויד לוי הוא מתרגל – וכיום מורה – זן. הדוקטורט שלו עסק בהשוואה בין התורות המזרחיות של אי-שניות. בשנים האחרונות תחום המחקר העיקרי של פרופסור לוי הוא הרלבנטיות של התורה הבודהיסטית לסוגיות החברתיות הבוערות עימן מתמודדת האנושות: פערים חברתיים וכלכליים, סכסוכים לאומיים אלימים והמשבר הסביבתי. לוי לא רק משמיע קול ברור – בעל סמכות אינטלקטואלית ורוחנית – על הצורך בשינוי הכיוון שנדרש מהאנושות אלא גם מצליח לתרגם את השפה והמודל הבודהיסטיים מהקונטקסט האישי המסורתי שלהם למרחב של לאומיות, תהליכים חברתיים וארגונים כלכליים.

הוא פרסם מספר ספרים בנושא והוא אחד המנסחים של The Buddhist Declaration of ecology עליה חתום בין השאר הדלאי למה.

ברשת אפשר למצוא אין ספור ראיונות – כתובים וגם מצולמים – עם פרופסור לוי. הנה אחד מהם.

בקיץ האחרון ראיינתי אותו והראיון פורסם בגיליון דצמבר של “חיים אחרים”.

אט:האם תוכל לספר קצת איך הגעת לתרגל זן?

דל: בשנת 1969 סרבתי להתגייס להילחם במלחמת וייטנאם וכשסיימתי את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה הצטרפתי לתנועת הסרבנות בסן-פרנסיסקו. כשהמלחמה נגמרה עברתי להוואי ושם פגשתי את מורה הזן רוברט אייטקן. תרגלתי איתו בהונולולו. המורה הראשי של שושלת “סמבו-קיודאן”, מורה הזן ימאדה קואן היה מגיע מיפן להוביל סשין (רטריט זן) מספר פעמים בשנה. מאוחר יותר עברתי לגור במרכז הזן במאווי .
ב-1980 ימאדה רושי הזמין אותי לקאמאקורה ביפן כדי ללמוד אצלו. עברתי תרגול אינטנסיבי בשיטת הקואנים. הייתי בר מזל, כי מעט אחרי שהוסמכתי על ידי ימדה רושי כמורה זן, הוא חלה ואחרי חצי שנה הוא מת. אשתי ואני קיבלנו משרות באוניברסיטה יפנית ונשארנו ביפן במשך 20 שנה. מאז הובלתי כמה סשין כמורה אורח אבל לא הייתי מורה זן פעיל. עיקר האנרגיה שלי הופנתה לתחום האקדמי.

כאמור, עוד לפני שהתחלתי לתרגל זן היתה לי מודעות פוליטית אבל בהתחלה התרגול שלי היה למען הטרנספורמציה האישית שלי. מאוחר יותר התחלתי להסתכל על נושאים חברתיים מנקודת מבט בודהיסטית. אני חושב שאנשים שמעמיקים בדרך הדהארמה מגיעים באופן טבעי להתעניין בנושאים פוליטיים וחברתיים. הרי התרגול מביא אותנו להבין שהנפרדות שלנו מהעולם היא אשליה ושההתעוררות שלנו אינה יכולה להתרחש בלי ששאר העולם יתעורר.

אט: האם היה אירוע מסוים שהוביל אותך להסתכל על מעורבות חברתית מבחינה רוחנית?

דל: כשהבנתי שההסבר הבודהיסטי למקור הדוקהה (מצוקה, אי נחת) האישית שלנו רלבנטי מאוד גם לבעיות

דייויד לוי

חברתיות ופוליטיות זה מאוד ריגש והלהיב אותי.
נקודת המוצא של הבודהיזם היא שתחושת העצמיות שלנו – הקיום של אני נפרד – היא אשליה. מכיוון שהיא אשליה, העצמיות שלנו רדופה על ידי תחושה קבועה שחסר לנו משהו. “חוסר” הוא מושג המפתח עבורי.

כאשר מסתכלים על החברה מתוך הפרספקטיבה הזו רואים פעילות אובססיבית של אנשים שמנסים להשיג את מה שחסר להם: ההתעסקות עם כסף, או פרסום, החיפוש אחר המאהב המושלם וכו’, כל אלו הם נסיונות שלנו להרגיש יותר אמיתיים. התודעה שלנו נתקעת על מושאי ההשתוקקות הללו ואנחנו מתמכרים אליהם. זה טראגי כי אף אחד מהדברים הללו לא יעלים את התחושה שחסר לנו משהו.

בחברה החילונית אנחנו מחפשים את האושר שלנו מחוץ לעצמנו. אנחנו מאמינים שקיים משהו מחוצה לנו שאם רק היה לנו אותו היה לנו טוב. זה קורה גם ברמה החברתית והלאומית: מדינות מאמינות שעל מנת שיהיה טוב הן צריכות להיות עשירות מספיק או חזקות מספיק.

אט: באלו מושגים בודהיסטים אחרים אתה משתמש בניתוח שלך?

דל: הבודהה דיבר הרבה על שלושת הרעלים – חמדנות, זדון ואשליה – שהם המקור לסבל שלנו. בעידן המודרני בניגוד לימיו של הבודהה, הרעלים הללו הפכו להיות ממוסדים והם קיימים לא רק ברובד האישי. המערכת הכלכלית שלנו היא חמדנות ממוסדת. המערכת הצבאית היא מיסוד השנאה והכעס. כלי התקשורת וחברות הפרסום הם הביטוי הממוסד של אשליה. כמו שאמר אקדמאי אוסטרלי: “המאה ה-20 ראתה את עלייתם של שלושה כוחות גדולים: הדמוקרטיה, התאגידים הכלכליים הגדולים ותקשורת ההמונים. התאגידים משתמשים בתקשורת ההמונים על מנת להגן על עצמם מפני הדמוקרטיה “.

תנועת הנאורות באירופה ראתה ברודנות ואמונות טפלות – כלומר משטר המלוכה והדת – את שורש הבעיות החברתיות. הפתרון שהיא הציעה היה דמוקרטיה וראציונליות. כאשר מסתכלים על המאה ה-20 נהיה ברור שהפיתרון לא צלח. רשמית יש לנו דמוקרטיה אבל בפועל אנחנו נשלטים על ידי התאגידים הגדולים והממסד הצבאי. אנשים עוברים מהצבא לממשלה ומהפקידות הציבורית לתאגידים. החלפת החברה הדתית בחברה ראציונלית לכאורה גם לא פתרה את הבעיה. יש לנו רציונליות אינסטרומנטלית אבל אלו ערכים מובילים אותה? המדע שלנו משמש לייצור נשק מתוחכם יותר וכדי לכלות בצורה יעילה יותר את המשאבים של כדור הארץ. ראציונליות בפני עצמה אינה מספיקה.

יש ניגוד מעניין בין הדגש של תנועת הנאורות על שינוי המבנים החברתיים למה שהבודהיזם אומר. הבודהיזם הוא יותר לעניין בעיניי כאשר הוא מתמקד בחמדנות, זדון ואשליה. מנקודת ראות בודהיסטית אי אפשר לשנות את החברה שינוי אמיתי בלי שאנשים יקחו אחריות על השינוי הפנימי שלהם.

מצד שני, גם לבודהיזם יש הרבה מה לקבל מהמחשבה החברתית והפוליטית המערבית. באסיה, הבודהיזם פעל תחת משטרים לא דמוקרטיים ועל מנת לשרוד הוא נאלץ לשתף איתם פעולה. עכשיו כשהבודהיזם מגיע למערב יש לו הרבה מה ללמוד מהאתוס של דמוקרטיה ויצירת חברה צודקת. השילוב בין תורה רוחנית לתנועה לשינוי חברתי הוא משהו חיוני עבורנו.

אט: האם הוספת פן של מעורבות חברתית לתרגול הרוחני יתרום משהו למתרגלים עצמם?

דל: באופן מסורתי, הדגש בבודהיזם הוא על טרנספורמציה אישית. חוסר ההתעניינות בשאלות חברתיות גרם לכל מיני תופעות כמו למשל ההבנה השגויה של קארמה. לפי ההבנה הזו, אם אתה יהודי פולני והשנה היא 1935, כנראה שצברת קארמה מאוד רעה ומה שעומד לקרות לך הוא הגורל שלך. צורת מחשבה כזו היא לא יותר מאמונה תפלה.
בעידן שלנו לא מספיק לראות רק את הדוקהה הפרטית שלנו ולהבין איך היא נולדת מתוך הפעולות והמחשבות שלנו. אנחנו חייבים גם להבין את הכוחות החברתיים שיוצרים דוקהה חברתית – תרבות הצריכה למשל.
בבודהיזם במערב יש מורים טובים ותרגול עמוק אבל הנקודה החלשה היא הסנגהה (קהילה). האינדיבידואליזם והצרכנות חודרים לקהילות הרוחניות וחסרה לנו תחושה של סנגהה. קהילה נבנית מתוך עשייה משותפת ואכפתיות כלפי העולם שבחוץ.

אט: תרגול הדהארמה מתרחש בצורות שלא כל כך מעודדות מעורבות בחברה. רטריט מדיטציה כשמו כן הוא – נסיגה והתנתקות מהחיים ש”בחוץ”.

דל: אני לא רואה שום פסול בפורמט של רטרטים. להיפך, אני חושב שהשתתפות ברטריט מדיטציה היא חלק חיוני מהתרגול הרוחני.
תרגול רוחני שכן יכול להניע אותנו לפעילות אקטיביסטית הוא תרגול הדרך של הבודהיסטווה.
על פי כתבים מסורתיים, הבודהיסטווה הוא אדם שהתפתח מבחינה רוחנית אבל על מנת שיוכל לעזור לשאר הברואים הוא לא ממשיך להשלמת ההארה שלו . בעיני זה תיאור קצת מיתולוגי ובימינו יש לומר את הדברים בצורה ברורה יותר: ככל שאנחנו נפתחים ופחות מרוכזים בעצמנו, אנו יכולים להתייחס יותר למה שקורה בעולם. יתר על כן, ההתפחות הרוחנית שלנו תלויה ביכולת שלנו לפעול למען אחרים. מה שמענג כל כך בדרך הבודהיסטווה הוא השילוב שיש בה בין האישי והחברתי.

אט: התרגול הרוחני מכוון אותנו לקבל את מה שיש ולהתמקד בשינוי פנימי במקום להיאבק בנסיבות החיצוניות. על פי הגישה הזו, בעולם סביבנו תמיד יהיו בעיות – כלכלה לא צודקת, כיבוש צבאי, הרס אקולוגי – ובמקום לנסות לשנות את הנסיבות החיצוניות והשטחיות הללו עלינו להתמקד בשינוי הפנימי שהוא מהותי.

דל: מאחר ואין “אני” אז גם פנים וחוץ הם אשליה. נסיבות “חיצוניות” אינן חיצוניות אלא פשוט מה שישנו. בימי חייו של הבודהה אנשים חיו בחברה מסורתית והיררכית ולא
ם הבודד היתה יכולת מוגבלת מאוד להשפיע על פני החברה. מצד שני, היתה את האפשרות לפרוש למנזר ולהתנתק מהעולם שמסביב. היום אנחנו במצב שונה ואין שום מקום שבו אפשר להסתתר! התחממות הגלובאלית והחימוש הגרעיני הופכים כל רעיון כזה לאשליה. בנקודה זו בהיסטוריה אנחנו צריכים סוג חדש של בודהיסטווה שישתמש בתובנות הרוחניות על מנת לשנות את העולם. אם בודהיסטים אינם מסוגלים להבין שזה המצב ולהעינות לאתגר הזה אז כנראה שהבודהיזם לא כל כך רלוונטי.

אט: מה החזון שלך לגבי דהארמה אקטיביסטית? מה היא תעשה ואיך היא תעשה זאת?

אט: ראשית יש לומר שלא חייבים ליצור תנועה חברתית חדשה. הרי ברחבי העולם יש פעילות ענפה למען שלום, צדק ושיוויון. בודהיזם מעורב חברתית יכול להשתלב בתוך תנועות קיימות ויהיה לו הרבה מה לתרום להן .

הדרך הבודהיסטית אינה לקבוע כללים ונוסחאות אלא לסייע לנו להתמודד עם החסימות והדברים שמפריעים לחיות את החיים במלואם. כלומר, לבודהיזם לא יהיו מתכונים ספציפיים לגבי איך הכלכלה והחברה שלנו צריכים להתנהל. אבל התובנות הבודהיסטיות לגבי אי-אלימות, נדיבות ואי-נפרדות יכולים לתת השראה ובהירות בדרך לכינונה של חברה בריאה וצודקת.

הבודהיזם נולד בעידן הברזל ולא היה צריך להתמודד עם הבעיות החברתיות הספציפיות שאנו עומדים מולן היום. הבודהיזם יכול לעורר אותנו לשאול שאלות חשובות: מה ההשלכות החברתיות של התובנות הרוחניות שלנו? כיצד היו פועלים אנשים שהתעוררו ושתודעתם משוחררת? איזה סוג של מבנים חברתיים הם היו יוצרים? איך הם היו רוצים לחיות? לדהארמה אין הרבה תשובות מוכנות מראש אבל היא יוצרת את התנאים על מנת שאנשים יוכלו להבין בעצמם. כאשר אנחנו לא מונעים מתוך תאוות בצע, זדון ואשליה נפתחות בפנינו הרבה אפשרויות.

אט: מה שאתה אומר הוא שבודהיזם מעורב חברתית לא ייתן תשובות ספציפיות אבל יצביע על הגורמים לסבל ועל דרכים להתמודד עימם. כלומר, אם למשל מסתכלים על הסכסוך היהודי-פלסטיני אז במקום לציין כמה פליטים יכולים לחזור לישראל, איפה יעבור הגבול ומה יקרה בירושלים הדיון הבודהיסטי יתמקד בנושאים מטא-פוליטיים שמזינים את הסכסוך: דרכי החשיבה, אווירת השנאה והפחד, האמונה בקדושת הארץ, דומיננטיות השיח הבטחוני וכו’.

דל: נכון. יש כאן הרבה שנאה וחוסר אמון. אם לא תמצאו דרכים לפרוץ דרך הפחד והשנאה ולבנות אמון אז העתיד שלכם בסכנה. זה לא יכול להמשיך ככה.

אט: מתוך פחד אנחנו עושים את המצב שלנו יותר גרוע. יש הרבה תוקפנות ישראלית אבל השורש שלה הוא פחד. איך הפרספקטיבה הבודהיסטית יכולה לעזור לי לפחוד פחות?

דל: ברמה האישית העניין הוא להתמודד עם תחושת החוסר ולראות דרך אשלית העצמיות. זה אולי לא מעלים את הפחד לחלוטין אבל זה בפירוש חותר תחת מקור הפחד. הפחד הוא היבט של תחושת העצמיות שלנו.
בעיית הפחד בין ישראלים לפלסטינים זה משהו מורכב. הבודהיזם יכול לעזור לנו להבין כיצד אנו חושבים ומרגישים וכיצד ההתקעויות שלנו מחמירות את המצב. כשרואים שההסחפות אחרי הפחד מובילה למקום לא טוב יש בהירות לגבי הצורך להשתחחר ממנו.

אט: אני אוהב את האבחנה שעשית בספר שלך שבורות ולא רוע היא מה שנמצא בשורש הסבל.

דל:: ביהדות, בנצרות ובאיסלאם יש אתוס של טוב מול רע ושל הטוב שמשמיד את הרע. זוהי דוגמה קלאסית של חשיבה דואליסטית. חשיבה דואליסטית חושבת במונחים של ניגודים – עשיר / עני, צודק / לא צודק – כאשר אנו חושבים על דברים מנוגדים אנחנו בדרך כלל מעדיפים אחד מהם ורוצים שרק הוא יהיה קיים . למרבה הצער זה לא אפשרי: מי שעסוק בלהתעשר עוסק בדיוק באותה מידה בלהתרחק מעוני. אם מאוד חשוב לך לחיות חיים טהורים אתה מוצא את עצמך עוסק לא מעט בטומאה.
והשיא הוא כמובן במושגים של טוב ורע. כדי להרגיש שאני טוב אני צריך למצוא מישהו אחר ולקרוא לו רע. זה נכון במיוחד אם על ידי כך שאני טוב אני נגאל או זוכה בגן עדן. זה מסוכן כי בקלות זה מתפתח למצב שבו על מנת להוכיח שאני טוב אני צריך להילחם ברע. לתייג אחרים כרעים ולהכריז שעל מנת לטהר את כדור הארץ חייבים להרוס את כוחות הרשע – איך זה שונה ממה שסטאלין או מאו צה טונג עשו? הנטייה הזו טבועה עמוק בתוכנו.

דרך אחרת לראות את הבעיה הזו היא להבין שאנחנו מתעסקים עם “עצמיות קולקטיבית”.wego מלשון we ego. ל- wego ולאגו יש בדיוק אותה בעיה: תפיסת עצמם כנפרדים. ברמה הקולקטיבית זה נראה ככה: יש אותנו ויש אותם. אנחנו שונים מהם, קצת יותר טובים מהם ובעצם חייבים להאבק נגדם. השבטיות הזו הרסנית.

אט: האתגר הרוחני של להבין את אי הנפרדות הוא אתגר עצום. אם ננסה לפתור את הסכסוך היהודי-פלסטיני על ידי שינוי התרבות שלנו משבטית לאוניברסאלית אז החלפנו אתגר אחד באתגר עצום אחר! למה שנצליח לשנות את מנטאליות ה-wego?

דל: האוניברסליזם כאידאל כבר נמצא באיסלאם, בנצרות וביהדות אבל הוא אינו ממומש. היהדות התחילה כדת שבטית והיא נעה לעבר האוניברסליות אבל לא הגיעה לשם כי היא לא יכלה. היהדות נאלצה להסתגר ולהתגונן מפני הרדיפות הנוצריות באירופה. היא נשארה שבטית על מנת לשרוד.

אט: הסכסוך היהודי הפלסטיני מקצין ובעשור האחרון האווירה הציבורית בישראל מאוד אלימה ואנחנו מרשים לעצמנו מעשי תוקפנות שהיו מזעזעים אותנו לפני 10 שנים. העובדה שאנחנו צריכים להסתמך על מעשים כל כך קיצוניים ממחישה את המשבר שאנחנו נמצאים בו. אם לא נמצא דרך
רפא את הסכסוך הזה הדברים יהפכו לעוד יותר קיצונים .

דל: אני המום מהאטימות והאכזריות של החברה כאן. כשאתה מתאכזר לאחר אתה מתאכזר לעצמך. אתה הופך את עצמך לאדם אכזרי. האלימות הזו מכרסמת בחברה מבפנים והיא מסכנת אתכם.

אט: בתנ”ך כתוב “מציון תצא תורה”. אולי אם נצליח לתקן את החברה שלנו אז יהיה אפשר לתקן את העולם כולו.

דל: זה יפה. אחת הדרכים להבין את מה שדיברנו עליו הוא הצורך של כל אחד מאיתנו להפוך למשיח.