לייקוף, ג’והנסון ובשורת הפילוסופיה שבבשר

Home  >>  Uncategorized  >>  לייקוף, ג’והנסון ובשורת הפילוסופיה שבבשר

לייקוף, ג’והנסון ובשורת הפילוסופיה שבבשר

On November 18, 2008, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on לייקוף, ג’והנסון ובשורת הפילוסופיה שבבשר

לכאורה התזה המרכזית של הספר Phylosophy in the Flesh היא שהתודעה שלנו הינה גופנית ביותר: המושגים הכי מופשטים שלנו – זמן, אהבה, סיבתיות ואלוהים – מעוגנים בחוויות גופניות בתכלית. כמוהם, הפעילות המנטאלית המופשטת שלנו מבוססת בעצם על מנגנונים גופניים של חישה ותנועה. nמחבריו של הספר הם חוקרים מוערכים ובעלי שם: הבלשן הקוגניטיבי ג’ורג’ לייקוף מאוניברסיטת ברקלי והבלשן והפילוסוף מרק ג’והנסון מהמחלקה של מדעי המחשב באוניברסיטת מקווארי מאוניברסיטת אורגון. ההזדמנות לקרוא את התזה הזו מזווית אקדמית-מדעית הלהיבה אותי מאוד אולם לצערי עיקרו של הספר מוקדש לסוגיה שלטעמי היא טריוויאלית ופחות מעניינית: מהותה של אמת והיכולת שלנו לדעת מה אמיתי. המחברים כורכים בין שתי הסוגיות הללו ואף נותנים לכך שם – Embodied Realism – אבל מתקבלת תוצאה מאכזבת למדי של התעסקות טפלה במושגים כאלו ואחרים.

לפני שנמשיך, עצירה מתודית לצורך הבהרת המושג Embodiment שאין לו מקבילה מוצלחת בעברית. משמעותו היא משהו מעין להיות מופנם/מיושם/מבוסס בגוף. שמעתי פעם את ההצעה הגפנה שהיא מאוד מתאימה מבחינה דקדוקית אבל לא מצאה חן בעיני. על מנת להימנע מסרבול אני משתמש ברשימה הזו במילה “גופני” שהיא ממש לא תרגום נכון ומקווה שהקוראה תזכור להציב במקומה את המילה הלועזית.

האמת חייבת להיאמר, ישנם כמה מקומות בהם המחברים מתנסחים בבהירות יפהפיה:

התודעה מעוגנת בגוף לא רק באופן הטריוויאלי (שבו החומרה של המוח “מריצה” את התוכנה של התודעה) אלא במובן העמוק שמערכות המושגים ויכולות החשיבה שלנו מעוצבות על ידי מבנה המוח, תכונות הגוף האנושי והאינטראקציות הגופניות שלנו. לא קיימת תודעה נפרדת ובלתי תלויה בגוף וכך גם אין מחשבות שקיימות ללא קשר למוח ולגוף.

אבל המטאפורות [על מרכזיות מושג המטאפורה בספר אפרט בהמשך א.ט.] שדרכן אנחנו מתארים את התודעה עומדות בניגוד לתגליות של מדעי ההכרה. יש לנו דימוי מטאפורי של התודעה כמין מיכל שמגדיר חלל בנמצא בתוך הגוף ונפרד ממנו. דרך המטאפורה הזו אנחנו מעניקים לתודעה מבנה שיש לו פנים וחוץ. רעיונות ומושגים הם פנימיים ונמצאים היכנשהו בתוך המרחב הפנימי של התודעה ואילו הדברים אליהם הם מתייחסים נמצאים בעולם הגשמי שבחוץ. המטאפורה הזו טבועה בנו באופן כל כך עמוק עד שקשה לחשוב על התודעה בשום דרך אחרת.

האם ישנה איזושהי המשגה מילולית לחלוטין [כלומר ללא מטאפורות א.ט.] של התודעה? אמנם ישנו שלד מושגי דל: התודעה היא מה שחושב, קולט, מאמין, מדמיין, שוקל ורוצה. אך ברגע שאנחנו מנסים לחרוג מעבר להבנה השלדית הזו של התודעה, ברגע שאנחנו מנסים לפרט מה משמעותן של חשיבה, קליטה, וכו’ מופיעות מטאפורות. מטאפורות הן הכרחיות לצורך כל בחינה מפורטת של פעילות מנטאלית.

ההבנה שלנו את הפעילות המנטאלית בנויה על מטאפורות של פעילויות פיזית כגון תנועה, ראיה, שליטה בחפצים … האמת היא שאין לנו שום הבנה מילולית אודות התודעה בפני עצמה שיכולה לאפשר לנו לדבר על ולנתח את החיים המנטאליים. ובכל זאת המטאפורות הללו מסתירות את מה שהיא כנראה התכונה המרכזית של התודעה, את היותה גופנית.

אכן דברים יפים ומסקרנים. אבל כשלייקוף וג’והנסון באים להסביר ולהמחיש את הטענות הללו הם עושים זאת בדרך שהיא מיגעת ולעתים לא משכנעת. תוך כדי קריאת הספר חשבתי לעצמי שהמפגש עם רעיונות שנראים שגויים או שאיני מסכים איתם אינה דבר מתסכל כל כך. מה שמתסכל באמת הוא לקרוא אדם שמנסח תובנות שעימן אני מזדהה מאוד ואז להיווכח שבמקום להמשיך עימן אל לב העניין הוא פונה לעסוק בזוטות. לא יכולתי שלא לתהות שמה הבעיה היא לא בשני המחברים, שהם כאמור חוקרים מוערכים ורבי השפעה, אלא בי: אולי הדברים שהם אומרים חשובים מאוד ומשום מה איני מצליח לרדת לעומקם?

הניתוח של לייקוף את ג’והנסון מתמקד ב-3 מאפיינים מהותיים של הפעילות המנטאלית שלנו שלטענתם מוכיחים באופן ודאי שהמחשבה שלנו אינה מה שחשבנו:

• התודעה היא גופנית במהותה

• מרבית הפעילות המנטאלית שלנו היא לא מודעת

• מושגים מופשטים הם במידה רבה מטאפורים

התודעה היא גופנית במהותה

הנקודה הראשונה היא מה שהספר מתיימר להתמקד בו למרות שבפועל מוקדשים לה פחות מ-100 עמודים מכלל 600 עמודי הספר. המחברים מדגישים טענה שהיא בסיסית לכל התחום שנקרא הכרה גופנית (Embodied Cognition): התודעה בכלל והחשיבה הראציונלית בפרט אינן תופעות טרנסנדנטיות שהאדם זכה בהן יש מאין (או בחסד האל). כמו כל דבר אנושי אחר גם היכולות המנטאליות שלנו הן תולדה של מיליוני שנות אבולוציה. לכן לא רק שהתודעה איננה מנותקת מהגוף אלא שהיא לחלוטין מבוססת על ועושה שימוש במנגנונים פיזיולוגים “פרימיטיביים” שקדמו לה. לדבר הזה יש שתי השלכות כלל לא מובנות מאליהן: ההבדלים בינינו לבין בעלי חיים אחרים אינם כאלו דרמטיים: גם צורות חיים שקדמו לנו ניחנו בתודעה (מפותחת פחות משלנו). ו-המחשבה הראציונלית איננה פעילות מנטאלית קרה וחסרת רגש: להיפך, היא עושה שימוש במנגנונים רגשיים וללא רגש לא תיתכן חשיבה ראציונלית מוצלחת.

כאמור אלו טענות שאינן מקוריות לספר הזה והמחברים אינם מנסים להעמיק בסוגיה הזו. טענה הרבה יותר מרכזית מבחינתם היא שהאופן שבו אנחנו משתמשים בגוף שלנו (דוחפים, אוחזים, מרימים וכו’) משפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על ומתייחסים אל עצמנו ואל העולם. הם מתארים שלוש עבודות בהן אלגוריתמים שדימו רשתות נוירונים שלמדו לזהות תנועות גוף שונות היו מסוגלות להבין גם תופעות מופשטות יותר כגון יחסים מרחביים והחלוקה המבנית (הכנה, התחלה, חזרה…) של אירועים.

כיוון מעניין אחר הוא האופן שבו חוויות חברתיות-גופניות מעצבות מושגים מופשטים: כך למשל כילדים שתלויים לחלוטין בהוריהם אנחנו לומדים – באופן לחלוטין לא מודע – לזהות בין גודל פיזי לסמכות וחשיבות. הדבר בא לידי ביטוי בביטויים כגון אני כפוף לבוס שלי, היא יודעת להעציםתלמידים, הבעיה הזו גדולה עלי וכו’. הקישור הזה הוא באמת מאיר עיניים. אפשר לחשוב על כל מיני דרכים בהן התובנה הזו הופכת תנועה ועבודת גוף למאוד רלבנטיות עבור תחומים כגון פסיכותרפיה, עסקים וישוב סכסוכים. אבל למרבית הצער זה לא כיוון שהמחברים אפילו מסתכלים לעברו. להם חשובה עצם המטאפורה ומה שהם יכולים להסיק ממנה על המבנים המושגיים שלנו. אם להשתמש במטאפורה, אז הטרחנות שבניתוח שלהם דומה למדען שמביא לך כדור אבל במקום להציע לך לשחק הוא מתחיל להסביר לך את המבנה המולקולארי שלו. מן הסתם יש בידע שהוא מציע לך דברים רבי ערך אבל נדמה שהמדען שכח שבסופו של דבר כדורים נועדו על מנת שישחקו בהם.

מרבית הפעילות המנטאלית שלנו איננה מודעת

גם לנקודה השנייה, מוקדש חלק זעיר בספר. מבחינת המחברים הנקודה הזו מאוד רלבנטית לשאלת האמת. שכן מאחר ומרבית הפעילות המנטאלית שלנו נעשית מחוץ להישג היד (הנה עוד מטאפורה) של ההכרה המודעת אז היכולת שלנו להבין את עצמנו באמצעות התבוננות עצמית בלבד היא מוגבלת מאוד. הם לא מתעייפים מלחזור שוב ושוב על כך ש”צריך לחקור באופן מדעי” ומרבים להנגיד את מרבית החשיבה הפילוסופית (ש”כופה את ההנחות הלא מבוססות שלה על העולם”) עם פילוסופיה “אחראית מבחינה אמפירית” (קרי הפילוסופיה שלהם).

לא שאין צדק בדבריהם – ידע חדש (ומדעי המוח הם בהחלט תחום מחקרי צעיר ששופך אור מפתיע מאוד על הפנימיות שלנו) חייב לשנות את הרעיונות והפילוסופיות שלנו. השילוב בין מדע לפילוסופיה על מנת לחקור את טבע התודעה הוא מרתק וראוי. מצד שני, להסתכל כפי שהם עושים על פילוסופיה פרה-סוקרטית דרך העיניים של ידע מודרני הוא מעשה שהערך שלו מוטל בספק (אמנם יכול להיות שישראלים פטריוטים ישאבו נחת מהניתוח הביקורתי של לייקוף את התיאוריה של נועם חומסקי. אבל עדיף שלא ישמחו יותר מדי, סביר מאוד שלייקוף עצמו ביקורתי כלפי ישראל לא פחות מאשר חומסקי).

דווקא משום כותרתו של הספר מאוד בולט היעדר קישור בין היותה של מרבית הפעילות המנטאלית שלנו לא מודעת לבין היותה של התודעה מעוגנת בגוף. נשלים איפה את החסר:

מאחר ומרבית החשיבה הראציונלית שלנו – קביעת העדפות, מתן משמעות, מתן פרשנות, בחירת אסטרטגיות וכו’ – נעשית “במחשכים” שאינם גלויים לנו, מתבקשת השאלה כיצד כל הדברים הללו בכל זאת מתרחשים (כלומר, אם זה לא אני שמעדיף אז מי עושה זאת עבורי?). הרעיון של ההומונקולוס – אותו איש קטן שיושב לנו במוח וחושב בשבילנו – נשלל כמובן מזמן. אבל התחליף שמדעי המוח הציעו להומונקולוס – תיאור המוח כמחשב גדול שבו רשתות נוירונים מפעילות אלו את אלו במנותק מהגוף עד שהן מגיעות לידי תוצאה סופית – הוא ממש לא מספק: המחשבה שרשתות נוירונים מסוגלות לייצג עבורנו את המציאות כולה (שגם משתנה ללא הרף) או לחילופין לבחור רק את אותם חלקים מתוך המציאות שרלבנטיים לקבלת ההחלטות שלנו היא מופרכת.

חוקר המוח אנטוניו דמאסיו הציע תשובה יפה לשאלה הזו שלטעמי גם עולה בקנה אחד עם החוויות של מתרגלי מדיטציה רבים: למחשבות “גלידה” ו”שוקולד” מתלוות תגובות גופניות שדרכן המוח מבין מה היא גלידה בשבילי עכשיו מה הוא שוקולד בשבילי עכשיו ואיזה מהם להעדיףעכשיו. כך הדבר גם לגבי סוגיות מורכבות יותר של מערכות יחסים, התלבטויות מקצועיות ואירועים פוליטיים. בשורה של מחקרים – חלקם על אנשים עם פגיעות מוחיות וחלקם בעזרת ניסויים מבריקים שהצליחו להמחיש את התהליך גם אצל נחקרים בריאים – הראה דמאסיו שלתחושות גופניות יש תפקיד חיוני בקבלת ההחלטות שלנו. הן יכולות למלא את המקום של ידע קוגניטיבי (שלכאורה הוא מה שנדרש על מנת להחליט) ומצד שני כאשר פגיעה מוחית לא מאפשרת לגוף לומר את מה שיש לו לומר למוח, משתבשת מאוד יכולת קבלת ההחלטות שלנו.

מעבר ליופי של הניסויים שעומדים מאחורי ההסבר הזה הוא גם עולה בקנה אחד עם חוויות של מתרגלי מדיטציה אשר מפנים את תשומת הלב שלהם פנימה ובתוך כך גם מפתחים רגישות שמאפשרת להם לזהות איך כל דבר שמתרחש לידם מחולל בתוכם שרשראות של תגובות גופניות ורגשיות. לאור זאת הביטחון המוחלט של לייקוף וג’והנסון בחוסר התוחלת שבהתבוננות עצמית כדרך לידיעה עצמית הוא סוג של יהירות שהם חוטאים בה לאורך הספר גם בהקשרים אחרים.

מושגים מופשטים הם במידה רבה מטאפורים

הנקודה השלישית היא זו שלה מוקדש עיקרו של הספר ולא בכדי. לייקוף וג’והנסון זכו לפרסום רב על ספר קודם שכתבו – Metaphors We Live By – ושבהם חשפו וניתחו את השימוש שאנחנו עושים בחשיבה מטאפורית. למען האמת, בשלב מסויים התגנבה לליבי המחשבה הזדונית שהם בסך הכול רצו לכתוב עוד ספר על מטאפורות ורק על מנת שיימכר טוב הם קישרו אותו באופן לא מוצלח לנושא הגופני ונתנו לו את הכותרת הפרובוקטיבית.

כך או כך הנקודה השלישית הזו קשורה לשתי התזות של הספר: המטאפורות שלייקוף וג’והנסון מדברים עליהן הן מטאפורות גופניות: מיקום, יחסים מרחביים, תנועה, צורה וכו’ הם מושגים גופניים קונקרטיים שמופיעים שוב ושוב בהקשרם של מושגים מופשטים כגון זמן (רגע ההכרעההולך ומתקרב), סיבתיות (הנימוקים שלה הניעו אותו לחשוב שוב על הדברים), רגש (העצבהכביד עליו) וחשיבה (הוא שקל היטב את הדברים, הטיעון הזה לא מחזיק מים, לא תפסתי מה שאמרת). המחברים מביאים שלל דוגמאות שממחישות איך אין לנו שום דרך לדבר על המושגים המופשטים שלנו בלי להשתמש במילים של העולם הפיזי.

השימוש במטאפורת קשור כמובן גם לשאלת האמת. שכן מטאפורה היא רק מטאפורה והעובדה שהרעיונות שלנו אודות התודעה, האני והעולם מבוססים על מטאפורות (ובספר מדגישים שלא פעם מטאפורות שונות המתארות את אותו מושג מופשט סותרות זו את זו) מעלה את השאלה האם הרעיונות הללו מייצגים משהו “אמיתי” שקיים בעולם.

חלק נכבד מהספר מוקדש לבחינת המטאפורות שמקנות משמעות למושגים מופשטים יומיומיים (זמן, מוסר העצמי וכו’). ואילו חלק נכבד לא פחות מוקדש לבחינת המטאפורות שעומדות בבסיסן של תורות פילוסופיות שונות (אל הפרה-סוקראטיים וחומסקי שכבר ציינתי, מתווספים אפלטון, דיקארט ועוד).

בניתוחים הללו נחשפת העובדה שלייקוף את ג’והנסון הם – אבוי- אנשי אקדמיה מערביים ובתור שכאלו כלל אינם משוחררים מהתפישה הקרטזיאנית שמפצלת בין גוף לנפש ומעניקה עליונות לאחרונה. זה כמובן אירוני למדי לאור כותרתו של הספר והעובדה שלכל אורכו הם יוצאים נגד התזה של דקארט. נדמה שהם כל כך מתלהבים מעולם המשחקים הקונספטואלי שהם גילו (עולם משחקים אינו מילת גנאי, אני בעד לשחק. אבל מושגים הם צעצוע מטופש) עד שהם מתעלמים לגמרי מהגוף שלטענתם המושגים הללו אחוזים בו. ההתייחסות שלהם היא לוגית ומושגית ומושא ההתייחסות שלהם, מה שמעניין אותם באמת הן מילים. הגוף נוכח אמנם, אבל רק בתור קרקע שממנה כל אלו צמחו. האדמה הזו לא באמת מעניינת אותם והם מעדיפים הרבה יותר לחקור את הפרחים והפירות שנמצאים מעליה. כאילו שאפשר באמת לעשות את המחקר הזה בלי לבדוק, לטפל ולטייב את האדמה.

בעיני, במקום הניתוח הפילוסופי שנעשה בספר, היה מעניין הרבה יותר להשתמש בכלי המטאפורי-גופני על מנת להסתכל על תחומים כגון פסיכולוגיה, חינוך, עסקים ויישוב סכסוכים ולבחון כיצד עבודה עם הגוף יכולה להאיר ולשנות את ההתנהגות שלנו בתחומים הללו. למעלה כבר ציינתי את אכזבתי מכך שהספר נמנע כמעט לחלוטין מהסתכלות על תחומים כגון אלו. להימנעות הזו יש שני יוצאים מן הכלל:

לייקוף הוא גם הוגה דעות פוליטי שהוביל מכון חשיבה שקידם רעיונות ליברלים ויעץ למפלגה הדמוקראטית בתקופתו של בוש. אחד הספרים שלו Don’t Think of an Elephant, עוסק מיישם את תובנות החשיבה המטאפורית לתחום האסטרטגיה הפוליטית. אולם הביטוי שהדבר מקבל בספר הנוכחי מוזר למדי.

לייקוף טוען שחשיבה שמרנית וחשיבה ליברלית צומחות משתי מטאפורות שונות שמשליכות מעולם המשפחה על החשיבה האתית-פוליטית. על פי לייקוף חשיבה שמרנית מבוססת על מטאפורת האב הקפדן והערכים הבסיסיים שלה הם משמעת עצמית, היררכיה ונאמנות. חשיבה ליבראלית צומחת מתוך מטאפורת האם המזינה והערכים הבסיסיים שלה הם אכפתיות, תקשורת וכבוד הדדי. לייקוף אינו סתם מפריח תזות אלא מראה כיצד המטאפורות הללו אכן נוכחות בהתנהלות השמרנית והליברלית. בהחלט אפשר להשתכנע מהנימוקים שלו. אלא שאז הוא יוצא בהכרזה הבאה שמוזרה ביומרנות שלה:

ברגע שמבינים לעומק את האופי המטאפורי של התפיסה המוסרית שלנו, אנחנו נאלצים לנטוש את ההבנה המסורתית של מושגים וטיעונים מוסריים. לא נוכל להמשיך בגישה של עסקים כרגיל בכל הנוגע לתיאוריות ולטיעונים המוסריים שלנו. אין בנמצא מוסר טהור ולא קיימים מושגים מוסריים שיש להם תוקף אוניברסאלי.

מה שלייקוף טוען הוא שמטאפורות (מוסריות) שונות מולידות מערכות ערכים סותרות שאף אחת מהן לא יכולה לטעון לעדיפות או להיותה צודקת באופן אוניברסאלי (יחד עם זאת הוא ממש לא מחזיק בגישה של רלטיביזם מוסרי אבל זה כבר עניין אחר). אלא שבשביל ההבנה הזו לגבי קיומם של ערכי מוסר שונים וסותרים שנולדים מתוך הבדלי תרבות, נסיבות חיים ונטיות אישיות, אין שום צורך להסתמך על הניתוח המטאפורי. לשם כך מספיק להקשיב בצורה פתוחה למישהו שאינך מסכים עימו ולזהות את ערכי היסוד שלו. אתה אולי אינך מסכים עם ערכי היסוד הללו אבל בדרך כלל אין לך יכולת לטעון בצורה משכנעת שהערכים שלך מוצלחים או מוצדקים יותר מהם.

מקום נוסף ומוצלח בהרבה של “מטאפוריקה יישומית” בספר הוא החלק הקצרצר שמוקדש להסתכלות על רוחניות לאור המחשבה הגופנית. שם בהחלט יש כמה פנינים:

אם לא קיימת תודעה או נשמה מנותקת מהגוף אז מה הצורה של החוויות הרוחניות האמיתיות שאנשים מתרבויות שונות חווים? החוויה הזו חייבת להיות גופנית… איזו משמעות מבוססת גוף יכולה להיות לאחדות ולהארה? מה פירושה של התעלות אקסטטית? מהיכן נובעת תחושת המסתורין שבחוויה הרוחנית הגופנית? מה היא התגלות בהקשר הזה ומה הוא אלוהים?…

אחרי ההצהרה הזו לייקוף את ג’והנסון ממשיכים להעמיד את החוויה הרוחנית על עיקרון בסיסי אחד – עיקרון יפה שמאוד מוצא חן בעיני אם כי אני חולק על הטענה שלהם שהוא ממצה לחלוטין את החוויה הרוחנית (בכלל, המחשבה שאפשר להעמיד תופעה מורכבת כמו רוחניות על עיקרון אחד מנוגדת מאוד לרוח הספר שמסביר שוב ושוב למה נדרשות לנו מטאפורות שונות – ולעיתים סותרות – על מנת להבין ולהתייחס אל הדברים מהם עשוי עולמנו המופשט . מוזר שבבואם ליישם את התיאוריה שלהם לייקוף וג’והנסון לא שמים לב שהם סותרים את עצמם):

אמפתיה היא פעולה עיקרית של התודעה הגופנית. יש לנו יכולת מולדת לחקות אחרים, להעמיד את עצמנו במקומם ולדמיין בחיות מה הם מרגישים… היכולת הזו מאפשרת לנו משהו דומה לחוייה “חוץ גופית” , אבל זו יכולת שהיא מאוד גופנית.

כשם שבעת חלימה אזורי המוח שאחראים על תנועה יכולים להיות פעילים בעוד שהיכולת שלהם להניע את השרירים נחסמת [ולכן אנחנו יכולים לחלום שאנחנו רצים, קופצים והולכים מכות בלי שנתחיל לנוע בשנתנו א.ט.] כך גם היכולות האמפתיות שלנו מאפשרות למוח לעשות סימולציה של מה שמתרחש בגופו של אדם אחר תוך שההפעלה השרירית אינה מתרחשת. התוצאה היא תחושה חיה ביותר שמאפשרת לנו להרגיש את האחר. אין בזה שום דבר מיסטי אבל צורה של חריגה מעבר לגבולות של עצמנו, צורה של להיות מחובר לאחר.

השלכה אמפאתית-דימויית שכזו היא חלק עיקרי של מה שתמיד נקרא חוויה רוחנית. מסורות מדיטטיביות פיתחו לאורך אלפי שנים טכניקות שנועדו לטפח את היכולת הזו.

לטענה הזו יש השלכות מוסריות ברורות. יפה שלייקוף את ג’והנסון עושים את הקישור הזה:

יכולת אמפתית היא תנאי מקדים למוסריות מסוג האם המזינה .. אמפתיה קושרת ערכים מוסריים לחוויה הרוחנית… הרוחניות הגופנית מבוססת על אמפתיה כלפי כל הדברים … נובעת ממנה אחריות ואכפתיות כלפי כל הדברים . כך שנובעת ממנה גישה מוסרית אקטיביסטית לא רק כלפי אנשים אחרים כי אם כלפי החברה והעולם.

עניין אחר הוא שמאחר והחוויה הרוחנית קשורה בגוף הרי שיש לה מאפיינים גופניים:

התודעה הגופנית הינה חלק מהגוף החי … לפיכך היא לגמרי ארצית… התודעה, כמו הגוף, היא רגשית, מלאת תשוקה וחברתית… רוחניות גופנית מצריכה גישה אסתטית לעולם… היא מצריכה הבנה שהטבע אינו חסר חיים ופחות מאנושי אלא חי ועל-אנושי. הרוחניות הזו כרוכה בהנאה ובשמחה על החיבור הגופני עם האדמה, השמים, האויר והים, צמחים וחיות… רוחניות נטולת תשוקה, הנאה, כאב ועונג היא רוחניות תפלה למדי. במסורות הרוחניות השונות מיניות, אמנות, מוסיקה וטעמו של האוכל היו מאז ומעולם ביטויים של חוויה רוחנית.

אכן מילים יפות ומשמחות עבור בעל הבלוג הזה. אלא שכנראה לייקוף וג’והנסון לא באמת רוצים לשמח אותי. מיד אחרי כל המילים היפות הללו הם שמים את הדברים המגוחכים הבאים:

המנגנון שבאמצעותו רוחניות נהיית מלאת תשוקה [Passionate א.ט.] הוא המטאפורה. אל שלא ניתן לתארו במילים זקוק למטאפורה לא רק על מנת שאפשר יהיה לדמיין אותו אלא על מנת להתקרב אליו… “

ככה?! החוויה (הרוחנית) אינה דבר מוחשי ורגשי אלא עניין של מילים ומושגים?! נראה לי שלייקוף וג’והנסון הם כל כך מגלומנים עד שהם רוצים לנכס לעצמם כל דבר בעולמנו ולכנותו מטאפורה.

לסיום ולמרות הביקורתיות הרבה שלי, מדובר בספר טוב גם אם הוא מרבה להחטיא את המטרה. הוא מערער על חלקים מהמובן מאליו שלנו ומאיר באור חדש רעיונות יפים. לא היתה לי כוונה לכתוב ביקורת קטלנית כל כך: כבר קראתי ספרים שמאוד לא אהבתי והחלטתי שאם אין לי משהו חיובי לכתוב עליהם אז עדיף שלא אכתוב דבר. בלשנים ואוהבי מטאפורות ודאי ימצאו בספר דברים מעניינים רבים. גם מי שאינו בלשן אלא “סתם” מתעניין בגוף ותודעה ימצא דברים מעוררי מחשבה. אולי הבעיה העיקרית של הספר – לצד הרהב של מחבריו – היא שהוא ארוך מדי. אם במקום 600 עמודים הוא היה מצטמצם לכדי 200 אז הדברים היו פחות טרחניים, להכרזות היומרניות הרבות לא היה מקום והן היו מושמטות מהספר. מצד שני, נדמה לי שהסקירה הזו (כמו הרבה מכתיבתי) לוקה באריכות יתר כך שאולי אני יורה לעצמי כאן ברגל. כן, “יורה לעצמי ברגל” היא גם מטאפורה.

עדכון מאוחר – גיל גרינגרוס פרסם רשימה על הקשר בין מגע למחשבות – קשר שמבוסס על חשיבה מטאפורית.