שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר

Home  >>  Uncategorized  >>  שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר

שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר

On August 1, 2006, Posted by , In Uncategorized, With Comments Off on שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר

onoda-fatherמה נקבל אם נפגיש את האידאלים הרוחניים של הארה, שחרור ולב פתוח עם הסערות הארציות של מיניות, מלחמות חיי זוגיות ומשפחה? התשובה ברורה – נקבל את החיים. את המפגש הזה עושה יורי סלע בספרו היפהפה “שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר.” (הוצאת כרמל). החיבור הספרותי הזה איננו דבר של מה בכך. חכמת הדהארמה אמנם מוגשת לנו בשפע של ספרים אך אלו בדרך כלל ספרים “עיוניים” שמסתפקים בלהזמין אותנו להכניס את הדהארמה לתוך החיים שלנו. בספר של סלע החיבור הזה נוכח דף אחרי דף. מעבר להישג הספרותי של סלע יש בכך גם סימן להבשלתה של הדהארמה בישראל. היא נוכחת בחייהם של יותר ויותר אנשים כאן ומן הראוי שהנוכחות הזו תקבל גם ביטוי ספרותי.

יורי סלע – שזכיתי ללמוד אצלו ולאחר מכן לעבוד איתו – הוא מחלוצי הרפואה הסינית והשיאצו בארץ. היום הוא פסיכולוג קליני שמשלב בקליניקה שלו בין מזרח למערב ומשתמש בעבודה גופנית-אנרגטית לצידה של אינטראקציה מילולית. עוד על יורי ועל מכון דמו”ת שהקים כאן.

המתח שבין הרוחני לגשמי הוא אחד הצירים של הספר. אפשר למקם את הדמויות השונות לאורך ציר שקטביו הם רוחניות מזה וארציות מזה. אילי המספר, אמו, אהובותיו וחברי ילדותו. הקטבים הללו מושכים את הדמויות לכיוונים מנוגדים ולעתים קרובות מפילים אותן לקרשים. גם הבודהה מבקר ביקור אורח בספר ואפילו הוא איננו נמלט מעוצמתו של המתח הזה. הנה עוד מתנה יפה שפרוזה רוחנית מעניקה לנו: היא מאפשרת לנו לראות את הקדושים והגאונים של התרבות שלנו כאנשים שנוזלי הגוף שלהם גועשים בדיוק כמו שלנו ושהתחבטויות הלב שלהן מוכרות לנו היטב. דרך ההזדהות שלו עם הדמויות השונות, עם רגעי הסבל וההתעלות שלהן, יכול הקורא לבדוק באיזו מידה של הרמוניה משתלבים אצלו הרוחני והארצי.

ציר מרכזי אחר של הספר – ואולי הוא לא באמת אחר – הוא המוות. הספר התחיל להיכתב בעקבות המוות בלבנון של גיסו של סלע וזמן קצר לאחר מכן נהרגה בתאונת דרכים גיסתו. אילי, הדמות המרכזית בספר, נושא משאים של מוות. אימו ניצולת שואה והוא עצמו לכאורה גיבור ממלחמת לבנון הראשונה אבל בפועל ניצול וקרבן שלה. הקארמה של אילי היא כנראה הקארמה הקולקטיבית של הציונות: השואה, חוויית היסוד המעצבת של המדינה היהודית, היא זרע שכבר 60 שנה ממשיך להצמיח פירות של מלחמה שמכנים אותה מלחמת קיום ומוכנות להרוג ולהיהרג. עם כל המשיכה שלו לזן ולדאו אילי לא מצליח להשתחרר מהקארמה הזו. כי איך אפשר להשתחרר מאמא שעברה את מה שעברה “שם”? אילי לא משתחרר אלא להיפך, נאבק על מנת שיגייסו אותו. הוא מזין את שרשרת האירועים שבסופו של דבר תביא למוות של היקר לו מכל. לא באמת “סופו של דבר”, שכן החיים ממשיכים. גם את זה רואים היטב בספר.

לפני הרבה שנים הסביר לי יורי עד כמה חשוב שתהיה הלימה בין תכנים לצורתם ובספר הוא מצליח לקיים את ההלימה הזו. כשם שתכניו של הספר נפלאים כך גם הכתיבה היא מיוחדת במינה. החל מסלנג פרטי-אישי שמפיח חיים בדוברים, דרך משחקי מילים מעוררי התפעלות וכלה בשפה חדשה שמשמשת את סלע לנסח תובנות רוחניות מקוריות בצורה רעננה. השפה הזו היא אתגר לקורא שנאלץ להתאמץ ולפעמים לא להבין עד הסוף את מה שהוא קורא. אם מוכנים להשקיע את המאמץ הזה אפשר להשתתף במשחק של קואנים שסלע יוצר עבור הקורא. משפטים לכאורה סתומים מתגלים כנהירים וברורים כשמתחילים להפנים את נקודת המבט של הספר. מתברר שדבר לא עומד בינינו לבין הבנת הכתוב פרט לצרות האופקים של נקודת המבט שלנו. ספרו של סלע מלמד אותנו לראות אחרת, לראות רחב וזה אולי סימן היכר של כל ספרות גדולה.

כאמור יורי הוא פסיכולוג אבל להפתעתי לפסיכולוגיה יש תפקיד שולי בספר. ציפיתי שהיא תהיה נוכחת באופן יותר מרכזי, אולי כפותרת של שלל המתחים והפרדוקסים שהספר מלא בהם. שאלתי את יורי אם הוא לא חושב שהגישה הפסיכולוגית יכולה להציע מפגש הרמוני בין הנשגב והארצי. הוא ענה, “כן, אבל…”. “הפסיכולוגיה”, כך הוא אמר, “מתקדמת באיטיות בכיוון הזה. המסע מתנהל באיטיות, עקב בצד אגודל וכרוך בו קרבן. הקרבן הנדרש מהפסיכולוגיה על מנת להיות רלבנטית למישור הרוחני של החים שלנו הוא לוותר על המודל הביולוגי, האנאליטי, והמדויק, לטובת מקום יותר אינטר-סובייקטיבי, אקזיסטנציאליסטי ויותר רוחני. מדובר במקום יותר קרוב לחוויה ולכן יותר גופני”. שאלתי אותו האם השינוי הזה ישאיר הבדל כלשהו בין הפסיכולוגיה לרוחניות. לדבריו, בפסיכולוגיה הדגש נשאר על האינטראפסיכי ועל הבין אישי. בפסיכולוגיה יש הנחה מובנית של התפתחות אישית ונפרדות. מתוך המצב הקיומי הזה יש הליכה אל עבר אופק אישי של אחדות. הרוחניות הבודהיסטית לעומת זאת יוצאת מנקודת מוצא של אחדות.

יורי הצליח לעשות הרבה חיבורים בספר שלו ולבטא בכך את האחדות בין מישורים לכאורה שונים של החיים שלנו. הקורא מוזמן לבחור איך לקרוא את הספר: עם מרחק, תוך שהוא נהנה ומהרהר או לגמרי מבפנים כשהוא מרגיש את הדמויות, מתפתח יחד עם העלילה ונותן לספר להדהד בתוכו.