תבונת הגוף

במאמר זה אני מנסה לתאר את התפיסה שלי בדבר האופן בו הגוף יכול להיות כלי להכרת העצמי. רשומות המתארות כיצד זה נעשה בפועל הן "האני בתנועה" ו"סדנה של מחול סופי". בעתיד יהיו רשומות נוספות להמחשת העניין.

לצד החכמה הגופנית של דיסיפלינות תנועה שונות, נובע ערכן הרב גם מהאופן בו הן מאפשרות למתרגל אותן לשאול את השאלה "מי אני שנע עכשיו? מי אני שנוגע עכשיו? מי אני שעכשיו נוגעים בו?….מי אני?".
חווית האני היא פעולה של התודעה. פעולה של הפרדה (הפרדת ה"אני" מכל מה שהוא לכאורה "לא אני") ושל התקבעות (התקבעות על אני אחד, מסויים).
הגוף יכול לשקף בצורה מדוייקת ובהירה את הנטייה של התודעה להתקבע ולהפריד. אפשר להשתמש בתנועה ובמגע כדי ליצור גירויים שיחשפו את הנטייה הזו. עבודה כזו עם הגוף מבהירה עד כאב עד כמה קשה לנו שלא להיאחז. היא גם מאפשרת לנו לנסות שוב, לחזור על הגירוי והפעם לא להיענות לו.
כמה מאפיינים בולטים של התודעה המפרידה הינם:
- סינון: איני רואה את הדברים כפי שהם
- פרשנות: איני מאפשר לעצמי חוויה נקיה אלא מוסיף מיני משמעויות
- שיפוטיות: זה טוב, זה לא טוב
- ניסיון לשלוט

לעבודה עם הגוף – כמו לכל דבר שהאני עושה – יש פוטנציאל לחזק נטיות אלו: אני מתרגל לחוויה גופנית מסויימת ומפסיק לחוש התרחשויות שלא קשורות בה. הגוף מפתח סולם ערכים בהתאם לניסיון הגופני שצבר. ערכים שגורמים לו להימשך להתנסויות מסוימות ולהרתע מאחרות. וכמובן, ככל שהמיומנות הגופנית גדלה, גדלה גם האפשרות לשלוט ולנתב את הסיטואציה להיכן שאני מעוניין. באופן פרדוקסלי, פעמים רבות כשמנסים להסביר מה רוחני בעבודה גופנית מיחסים לחיזוקן של הנטיות הללו ערך חיובי (כי אם אני מסוגל לשלוט במה שקורה לי אז אני אדאג שיקרה לי רק טוב).
אבל לטעמי, שיפוטיות היא שיפוטיות ושליטה היא שליטה. הערך הרוחני של עבודה גופנית אינו יכול להיות מצוי בשליטה ובשיפוטיות אלא באופן בו היא מאפשרת לנו לראות נטיות אלו בפעולתן: מאמץ עשוי לבטא שיפוטיות וניסיון לשליטה, הדיבור הפנימי בזמן תנועה הוא כמעט תמיד ללא צורך וכך נחשפת הנטיה לפרש ולשפוט. מידת החוויה שלנו את ההתרחשות הגופנית יכולה לחשוף את הראיה החלקית ואת הפרשנות שלנו (במיוחד נכון הדבר כשהתרחשות זו קורית עם עוד אדם). על ידי תנועה מאתגרת ואפילו לא נוחה אפשר לבוא במגע עם השיפוטיות וההתעקשות על שליטה.
עבודה עם הגוף במסגרת שיעור יכולה להיות "משחק" כלומר לא דבר כל כך חשוב ורציני, לא ה"חיים האמיתיים". כשמישהו לא מוכן לשחרר שליטה בחיים יש לו תירוצים לרוב. אולם מה יגיד כשיווכח שגם במשחק אינו משחרר? המשחק יכול להבהיר שהמנגנון שגורם לנו להאיחז ולעצור טבוע כל כך עמוק עד שהוא פועל גם כשלכאורה אין לנו שום צורך בו. ומצד שני, מכיוון שבמשחק בכל זאת קל יותר להרפות, יתכנו לנו פריצות קטנות של השתחררות. כיצד לוקחים פריצות אלו לחיים ממש?
עבודה עם גוף מאפשרת לחוות את האתגרים שבאני נפרד, שיפוטי ומסנן ולא רק לחשוב ולנתח אותם. שכנוע עצמי לא יספיק כאן. הדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק מגיעים ממקום אמיתי, איננו יכולים סתם כך "להתגבר" עליהם. מה שכן אפשרי הוא לבוא עם עצמי במגע, לפעמים בעדינות ולפעמים תוך טלטלה עזה.
מכיוון שהדחפים שלנו לנפרדות ולמאבק – הצרכים שלנו, החולשות שלנו, התשוקות שלנו – מגיעים ממקום אמיתי, הרי שהיומרה לשנות אותם מוטלת בספק: אולי אל לי למהר לשנות. לא למהר להיהפך ללא שיפוטי, לא מניפולטיבי… בתנועה יש מקום למה שאני אוהב ולאמירה של "לא". בעבודת זוגות יש מקום למניפולטיביות ואפילו למאבק. כלומר עבודה עם הגוף יכולה להזמין חיבור רגשי וביטוי אישי. להניע את הגוף באופנים מסויימים ובקצבים שונים. שימוש במבט ובתנוחת הגוף. תנועה עם אדם אחר. לכל אלו יכולות להתלוות איכויות רגשיות. ישנה כאן הזדמנות לראות, להרגיש, לבחור ולעשות – לחיות.

איך אפשר להיענות לאתגר שבלהישאר פתוח, לא מפרש, לא נפרד? אפשר – דרך אימפרוביזציה למשל – לחוות פעולה תוך אי ידיעה ואיך שההפתעה היא סממן של החיים. אפשר להיווכח שהתרחשויות גופניות (כמו כל דבר בחיים) הן מורכבות מכדי להיות מוגדרות באופן חד משמעי. על ידי שילוב בין יצירת אמון לאתגור הנוחות אפשר לתרגל התמסרות ושחרור של שליטה.
ההצלחות הללו שמניתי בפסקה האחרונה הן אפשריות אבל הן לא באמת פותרות משהו. האני ונטיותיו כנראה יחזרו אלינו במוקדם או במאוחר (לרוב, במוקדם). עבודה גופנית יכולה להיות מסע להכרת העצמי ומה טוב אם המסע יכלול גם חוויות של שחרור. חוויה שכזו יכולה להחיות ולתת אנרגיה להמשיך ולשאול ולחיות.