תבונת הגוף

אישה שהתענינה בתכנית תבונת הגוף סיפרה לי על ספר בשם "אתה התנועה" מאת יהודית בינטר. מצאתי את הספר ומצאתי בו אוצר. בספר פורשת בינטר משנה סדורה בדברה האופן בו העבודה עם הגוף יכולה לשמש דרך להעיר את רוח האדם:

"הכוונה היא לעסוק בתנועה האנושית מנקודת ראותו של המחנך: לדון בדרכי ההשפעה של התנועה…כיצד תוכל התנועה לשמש אמצעי של חינוך – שער לתפיסות חדשות…חינוך התנועה בתורת דרך להגשמת עצמו ולגילוי עצמו של האדם"

ומה הדבר המאפשר לתנועה של הגוף האנושי למלא תפקיד אדיר כל כך?

"דבר זה מבוסס על כשרו של המוח האנושי להביא מאורעות רוחניים לידי התגשמות באמצעות תנועה"

ב"מאורעות רוחניים" בינטר אינה מתכוונת למשהו נשגב או מיוחד כי אם לכל מאורע ששייך לתחום הרוח: רצון, מחשבה, רגש… המוח מאפשר לכל מאורע כזה לבוא לידי ביטוי – כלומר להתגשם – דרך תנועת הגוף. לזאת נוסיף שגם בכיוון ההפוך, המידע החושי מגיע למוח ויוצר שם "מאורע רוחני". הגוף הוא בעצם הכרחי לפעולתה של הרוח.

"רק התנועה מאפשרת לנפש האנושית לתקשר עם נפשות אחרות."
"התנועה היא הביטוי האינטימי ביותר של האדם. בתנועתו הוא מתגלה לעולם שסביבו…התנועה היא המורשת הטבעית של האדם."

(את הביטוי "המורשת הטבעית של האדם" היא כנראה שואלת מאלכסנדר).
מה הם "גילוי עצמו" ו"הגשמת עצמו" של אדם? בינטר יודעת ש"האדם והתנועה שלכאורה הם קבועים בזמן, משתנים ללא הרף." ואילו אנו "מפתחים לעצמנו הרגלי תנועה המגבילים אותנו ועל ידי כך מעכבים את זרימתה החופשית של התנועה המשתנה, שהיתה משנה גם אותנו. דומה הדבר כאילו ניסינו לעצור את התנועה בשעה שהכל זורם ורוצה לסחוף אותנו בשטפו. כך מעכבים הרגלי חשיבה – התנסות שהיתה לרעיונות בדרך שיטתית – את שטפה היציב של ההשתנות שדורשים החיים. את הנזק שגורמת שאיפה בלתי מודעת זו להישאר ללא שינוי, במצב קבוע, ניתן להרגיש ואף לראות בפעילויות שלנו, באופן ההתנהגות שלנו בכללותו ובעמדתנו כלפי החיים."

כאמור כל אלו – הפעילויות שלנו, אופן ההתנהגות שלנו ועמדתנו כלפי החיים – הן בלתי נפרדות מהגוף.
בינטר רוצה לחנך את תלמידיה להיות ב"דו-שיח" – עם עצמם, עם חבריהם ועם העולם. מטרה זו היא עמוקה ומאתגרת יותר מכפי שאולי נראה תחילה. בינטר מתחילה מכך ש"נחוצה נקודת מבט שונה של המורה והתלמיד: לראות את עצמם בהוייתם הגופנית ובתגובת התנועה שלהם; להיות מוכנים לוותר על דרכי חשיבה מוכרות על אודות עצמם ועל יחסם כלפי הסביבה…" אולם מטרתה אינה להחליף הרגלים מוכרים בהרגלים חדשים לא מוכרים, שהם אולי נכונים יותר לפי קריטריון כלשהו של בריאות או מוסר. פילאטיס ואלכסנדר, למשל – שיש להם מעלות רבות – מתארים את שיטותיהם בדיוק כך: להחליף הרגלים גרועים בהרגלים בריאים. אולם בינטר מבינה שהרגל "טוב" הוא עדיין הרגל. שהלא-מוכר נהיה מוכר לאחר זמן מה. מכיוון ש"הכל זורם ורוצה לשטוף אותנו", אזי מי שחפץ חיים נקרא להיות ולפעול חופשי מהרגלים: "הוייתו הגופנית והתנהגותו הם חלק ממנו, שכרוכים בכך יותר מאשר גופו, בריאותו, והרגשת הנוחות שלו בלבד. בפגשו את עצמו בתורת אדם הוא לומד עד מהרה שריסון עצמו – התאמצות מוגברת יתר על המידה ואף עמדה נינוחה יתר על המידה – עלולים להוביל למבוי סתום…עליו ללמוד להגיב על כל תנועה ותנועה מחדש."

זו משמעותו של היות בדו-שיח וזהו אכן אתגר עצום. הגוף, שמגלם בתוכו שילוב ייחודי – שמשום מה מתעלמים ממנו שוב ושוב – של אינטימיות וקונקרטיות מגרה אותנו ללא הרף לוותר על הקבעונות שלנו, או להפך חושף את אותם הקבעונות. וקיבעון אינו רק דפוס שמאפיין אותנו, אליו אנו נופלים שוב ושוב. קיבעון הוא התייחסות שלנו שמתעלמת מהזרימה הבלתי פוסקת. בינטר מסמנת את "הרצון" כאחד מגורמי הקיבעון העיקריים. הרצון מונע מאיתנו דו שיח בשני אופנים. אם אנו מעדיפים את רצוננו על פני רצונה של הסביבה ומרשים לעצמנו להיכנס למאבק עימה הרי שאיננו בדו-שיח. אולם בינטר מוטרדת יותר מהאופן השני בו רצון יוצר התקבעות (שאולי כולל את האופן הראשון): כשאנו רוצים (לעשות) דבר מה אנו ממהרים להשיגו. במהירות הזו איננו קשובים לזרימה של הדברים. הפעולה שלנו אינה נקיה אלא מוכתמת במאמץ/הצטעצעות/ ניסיון להרשים… בינטר משתמשת בדוגמה של רקדן שתנועתו לעולם לא תהיה טבעית כזו של חיה (או אפילו כתנועתה של בובה על חוט). (כאן היא שואלת מ"תיאטרון המריונטות" של היינריך פון קלייסט, ראו קישור בטור הימני של הבלוג).

אם כן, דו שיח אינו רכישת הרגלים "טובים". הוא גם אינו הקנייה של ידע. שכן כל ידע – מדוייק ועמוק ככל שיהיה – עדיין אינו המפגש החי עם מה שקורה ומשתנה עכשיו. מהבחינה הזו, בינטר אינה שואפת ללמד אותנו דבר. היא אפילו נזהרת מכך: "המורה הטוב מלמד לשאול". הרעיון אולי מוכר, אולם איני מכיר עוד איש תנועה שבעשייתו וכתביו הצליח להימנע מלהנחיל את הידע הרב שרכש אודות הגוף ותנועתו. כיצד אם כן לומדים להיות בדו שיח. בינטר שהיתה מורה ל"גימנסטיקה" (אבל בעצם גם למחול) ושהכשירה מורים רבים מציעה מספר שיטות ותרגילים. היא מציעה להביא את הגוף (את עצמנו) למצבים בלתי מוכרים (בין עם עמידה על רגל אחת ובין עם שכיבה למשך זמן). מטרתם של תרגילים אלו אינה ללמוד לשלוט בגוף גם במצבים מאתגרים – לזה אין הרבה קשר עם מצב של דו שיח – אלא ללמוד להיות במצבים של אי ידיעה.
מכיוון שיש לנו נטייה לקבע כל דבר, מד�
�ישה בינטר את חשיבותם של המעברים: "הוא מתודע מחדש אל המעבר ממנוחה לתנועה ואל המעבר מתנועה למנוחה". עד כמה אנו מדלגים ממצב למצב, בלי לתת דעת על המעברים כאילו שאין להם כל חשיבות? בינטר מדגישה גם את השימוש בחפצים: מתוך האינטראקציה עם החפץ (כדור, חבל, מקל…) לומד האדם הזז, שלכל דבר עימו הוא בא במגע ישנה הזרימה שלו, ה"רצון" שלו ושבאמת יש צורך שדו שיח עם העולם יחליף התייחסות תועלתנית/מניפולטיבית. בתור מורה בינטר גם דנה בתפקידו של המורה וביחסים בין תלמיד לחבריו. הדיון מעניין וחשוב אך קצת חורג ממסגרת העבודה הגופנית.

"אז מתחיל האדם להיות בעולם של יחסים חדשים, שהוא עומד במרכזם, ושוב אינו קורבנו של כל גירוי חיצוני…אדם פוגש את עצמו כשבפיו השאלה הנצחית: מי אני והיכן אני עומד בחיי? הוא מגלה שכל חיים של אמת נחיים בתורת דו שיח ועשויים ליהפך מפגש."

הספר מרתק. מתוך הגישה הכללית שתיארתי כאן, חוקרת בינטר – ומציעה תובנות עמוקות – אודות תהליכי לימוד, תפקידו של מורה, יחסים, תנועה, מרחב, הקול האנושי ועוד אינספור נושאים.
בינטר התחנכה באירופה ולימדה בארץ עוד מלפני קום המדינה. היא הקימה את החוג לתנועה בסמינר הקיבוצים. את הספר היא פרסמה בשנת 1971 , איני יודע מתי היא נפטרה. ברשימה הביבליגורפית שהיא מצרפת בסוף הספר נמצאים ספרים של אלכסנדר, פון-קלייסט, קרישנמורטי, יוסף שכטר ואחרים. בנוסף היא הושפעה ואולי עבדה עם א. נוימן (פסיכולוג יונגיאני) והיינריך יעקובי (שפיתח שיטה חינוכית המבוססת על לימוד אמנות). פרט לחכמה הרבה שמצאתי בספר ריגשה אותי העובדה שהידע והחכמה היקרים הללו, שעבורי מקורם הוא ממזרח אסיה, היו קיימים בארץ בשנות ה-60 עם שורשים אחרים לגמרי. אני מתכוון להתחקות עוד אחרי יהודית בינטר ומקוה לפגוש את ממשיכי דרכה (למישהו יש מידע?).

נ.ב. מחר אני טס לשבועיים של סדנאות קיטאידו בצרפת. כעשרה ישראלים נוסעים לחגיגה השנתית שלנו. עבורי זו תהיה הזדמנות להיות עם המורה שלי, לראות את התלמידים שלי ממשיכים להעמיק בדרך היקרה שלנו, לחלוק את האימון עם חברים לדרך מאירופה ולהינות משבועיים של התכנסות במקום יפהפה. אחזור בעוד שבועיים. אשמח לתגובות על הרשימה, אולם קרוב לודאי שאראה אותן רק כשאחזור.