תבונת הגוף

השפה היפנית עומדת בפני עצמה ולא ידועות שפות נוספות שיש להן קרבה לשונית אליה. עד המאה החמישית לספירה, היתה היפנית שפה מדוברת ולא היה לה כתב. את הכתב יבאו היפנים מסין כשאמצו לעצמם את הסימניות (קנג'י) הסיניות לצורך כתיבה. הקנג'י (kan-סין, ji-סימן) אינם מהווים אלף-בית. כל קנג'י הינו מילה בפני עצמה (קיימים בשימוש יומיומי אלפי קנג'י). בקריאה הסינית נהגה כל קנג'י כהברה אחת. דבר זה אומר שלאותה הברה מתאימים מספר קנג'י בעלי משמעויות שונות. זו אולי אחת הסיבות לטונאליות של השפה הסינית. 

בתחילה, השתמשו היפנים בקנג'י לפי הצלילים שלהן ולא על פי משמעותן. כלומר, על מנת לכתוב את המילה michi ("דרך" ביפנית) לא השתמשו בקנג'י סיני שמשמעותו "דרך" אלא בשני קנג'י, הראשון צלילו mi, השני chi. במרוצת השנים השתנה הדבר והשימוש בקנג'י נעשה על פי המשמעות ולא על פי הצליל. כלומר, המילה "דרך" נכתבת היום ביפנית על ידי קנג'י שמשמעותו בסינית אף היא "דרך" והגייתו בסינית "do". למען הדיוק, "ההגיה הסינית" ביפן דומה אך אינה זהה להגייה הסינית המקורית. בכל מקרה משהחלו היפנים להשתמש בקנג'י על פי משמעותם נוצרו להן שתי אפשרויות להגייה. את הקנג'י ל"לב" אפשר לקרוא בהגייה סינית (on-yomi) כ-shin או להשתמש במילה היפנית kokoro, כלןמר להגות את הקנג'י על פי הגיה יפנית (kun-yomi). 

היפנים השתמשו בקנג'י גם על מנת ליצור מילים חדשות: למשל budo מורכבת מהקנג'י "bu" (לחימה) ו-"do" (דרך). כיום יש כלל (שאינו עובד תמיד אבל בדרך כלל הוא נכון) לפיו קנג'י העומד בפני עצמו נהגה בהגייה היפנית ואילו קנג'י שמצורף לקנג'י אחרים כחלק ממילה נהגה בהגייה הסינית. בכלל זה יש היגיון רב: מצד אחד מכיוון שקיימים אלפי קנג'י, ברור שלקנגי' שונים יש את אותה הגייה סינית. למשל הן הקנג'י לגוף והן הקנג'י ללב נהגים shin. לכן על מנת שאפשר יהיה לזהות (בעת דיבור) מה הכוונה, עדיף להשתמש בהגייה היפנית – karada לראשון kokoro לשני. מצד שני ההגיה הסינית משתמשת בהברה אחת לכל קנג'י. לכן גם כאשר מצורפים שלושה קנג'י יחדיו לא מתקבלת מילה שהגייתה ארוכה ומסורבלת. למשל, לו היינו הוגים את המילה kitaido על פי ההגייה היפנית היינו אומרים: ki-karada-michi. זה אולי המקום לציין שהיפנים שאלו מהסינים מלים רבות שכלל לא היו קיימות בשפה (ובתרבות) היפנית – למשל ki. בתקופות מודרניות יותר חזרה התופעה על עצמה והיפנים שאלו מילים רבות מאנגלית: למשל hamu-baaga הלא הוא ה”hamburger” (מה שסין הנחילה לעולם ומה שאמריקה תורמת לו).

כמה קנג'י יש? בסוף המאה ה-19 כחלק מהרפורמות של הקיסר מייג'י נערכה רשימה של כ-1850 קנג'י שמסמכים ממשלתיים מחוייבים להכתב רק בהם. אם נעשה שימוש בקנג'י שאינו ברשימה אז יש לתת גם את האיות שלו (על האלף-בית היפני ראו בהמשך). הרשימה הזו נערכה מחדש מספר פעמים (האחרונה שבהן ב-1981) וכיום היא מונה 1945 קנג'י. בוגר אוניברסיטה מבין כ-3000 קנג'י.
לצד הקנג'י (שרק אנשים משכילים יכלו ללמוד את "כולם"), פיתחו היפנים בסביבות המאה התשיעית לספירה שתי מערכות של אלף-בית. אלו הן ה-hiragana וה-katakana. (קאנה, גאנה הן הגיות שונות של אותה מילה שפירושה אותיות). מערכות אלו של אלף-בית פותחות בערך במקביל ומטרתן היתה ליצור מערכת כתב פשוטה יותר מאשר הקנג'י. ההיראגאנה נועדו לשימושן של נשים שהודרו מלימודי התרבות הסינית. הקטקאנה נוצרו על מנת לאפשר כתיבה מהירה בעת הרצאות (ולכן היו בשימוש בעיקר על ידי סטודנטים או נזירים, בעת ההיא כולם גברים). ההיראגאנה וגם הקטקנה מונות 46 אותיות שמתאימות להברות הקיימות בשפה היפנית. כיום משמש ההיראגנה לכתיבת הטיות שונות של פעלים ושמות עצם וכן לכתיבת מלים יפניות שמשום מה אין עבורן קנג'י (מספרן של אלו אינו רב). הקטקנה משמשות בעיקר לכתיבת מלים לועזיות שכאמור היפנים ששים לאמץ.
עם ההיפתחות למערב התפתחה גם שיטה לתעתוק היפנית ללטינית. בבסיסה השיטה פשוטה ומבוססת על ההיראגאנה (או הקטקנה): לכל "אות" באלף-בית הזה נקבע אופן הכתיבה באותיות לטיניות. בניגוד לשפות אחרות, לאותיות ההיראגאנה יש אופן הגייה קבוע (בשונה למשל מההגייה השונה של "th" במילים "this", ו-"thing") כך שהתעתוק הוא מדויק. בנוסף נקבע גם כיצד לכתוב הברות ארוכות ועיצורים דגושים. למי שיוצא לכתוב אודות האימון ולהשתמש במילים יפניות כדאי לברר את אופן הכתיבה הנכון שלהן.
לסיום מספר הערות – רלבנטיות עבורנו – לגבי ההגייה של מילים יפניות:
- מן המפורסמות הוא שביפנית אין "ל" ושה-"ר" נהגית באמצע בין "ר" ל-"ל". למשל "rei"-קידה
ו-"reimei" – שחר בהיר.
- ביפנית אין הברות סגורות (למעט כאלו הנגמרות בעיצור "נ"). אולם הברות עם שורוק (קו, בו, דו…) יכולות לפעמים להפוך להברות סגורות. למשל "mokuso" נהגית "mokso", ו- "bokutoh" נהגית "bokto. אין כלל המאפשר לדעת באלו מלים השורוק נופל בהגיה אולם לגבי הכתיבה צריך לזכור שהיכן שהוגים הברה סגורה (שאינה נגמרת ב-"נ") יש לכתוב שורוק.
- יש ביפנית "דגש חזק" שמתבטא בהכפלת העיצור המודגש. המילה הרלבנטית היחידה עבורנו היא
"gasshuku" שיש לקרוא אותה "gash-shuku" ולא "gashuku".
- כאמור אין ביפנית הברות סגורות. יחד עם זאת על מנת לתת להובלה יותר עוצמה וחדות, הספירה ב-gorei משמיטה את ההברות הפתוחות בסוף של כל מספר. את ההגיה הנכונה מחוץ לדוג'ו תוכלו למצוא במילון.

וכאן נמצא מילון יפני-עברי לצרכי קיטאידו.