תבונת הגוף

לרשומה זו קדמו הקדמה ופרק א'.

המורה א'

את המורה א' פגשתי באותה תקופה בה התחלתי ללמוד שיאצו ולהתאמן בקיטאידו. לגמרי במקרה הגעתי למפגשים שהוא הנחה (בעצם, גם ללימודי השיאצו ולאימוני הקיטאידו הגעתי במקרה). א' לימד אותנו לחקור את אופן הפעולה של המחשבה. המחשבה, כך הראה לי א', מבקשת קביעות, הולכת אל המוכר. באופן בלתי נמנע זה יוצר מאבק בתוכי וביני לבין העולם. אפשר לקטלג את ה"דרך" של א' כשייכת לתורות האי-שניות. אולם בזמנו לא הכרתי את המושג. א' לא הבטיח לנו פתרונות ולא דיבר על ה"מצב הנפלא" של שחרור מהמחשבה. ההוראה שלו התמקדה בראיית הדברים כפי שהם – כולל האני החושב והמוגבל. עד שנסעתי ליפן הספקתי ללמוד במשך שנתיים אצל א'. למדתי ממנו לראות את עצמי באור אחר. הדגש שלי עבר מהרצונות והדיעות שלי למה שעומד מאחוריהם, נהייתי נכון הרבה יותר להטיל ספק באמונות שעד אז היו לי מובנות מאליהן. המפגשים עימו עיצבו גם את האופן בו התייחסתי ללימודי השיאצו ואימוני הקיטאידו – אלו נהיו ניסיון מתמיד להשתחרר מכבלי המחשבה או לפחות לחשוף כיצד המחשבה מתערבת ללא הרף במה שקורה.

כשחזרתי מיפן התברר לי בהדרגה שבקבוצה של א' קרו דברים קשים. הוא תבע מתלמידים דברים שהם לא יכלו לעמוד בהם. החלשים שבהם התערערו מאוד. מישהי קפצה מחלון דירתה. הוא שכב עם לא מעט מהתלמידות. בי הוא מעולם לא פגע. אולי כי נסעתי. אולי כי ידע שלא הייתי נותן שיפגע בי. א' השתייך לקהילה ובעצם לימד אותנו בשליחותה. משהתגלו הדברים הוא סולק מהקהילה שלו. למרות שעולל דברים נוראיים, ולא הייתי שב לתת בו אמון, אני עדיין מרגיש בעל חוב כלפיו. במשך שנים, בכל פעם שהייתי מגיע לתל-אביב הייתי נדרך, מקווה שאצליח לראות אותו באיזה רחוב.

טקאו סוזוקי

נסעתי ליפן על מנת ללמוד שיאצו. ידעתי בדיוק אל מי אני נוסע. טקאו סוזוקי – תלמיד של שיזוטו מסונגה האגדי – היה המורה שאת גישתו למדתי בבי"ס "מגע". סוזוקי היה מטפל מופלא. תוך שניות ספורות של נפנוף ידיים מעל אזורים שונים בגופי הוא היה מעלים כאבים ופציעות שהגבילו אותי ימים ושבועות לפני הטיפול. כמורה, היתה לו הרגישות לזהות כל רמז להחזקה בגוף שלי. לפעמים הוא היה מזיז את הגוף שלי בלא יותר מסנטימטר והאפקט היה עצום. אני חייב לו את האיכות של המגע שלי ולא מעט מההבנה שלי לגבי האופן הנכון להשתמש בגוף בעת עשיית שיאצו.

כשם שסוזוקי היה עילוי ברמה הפיזית-אנרגטית כך הוא היה מאכזב ומתסכל מבחינת האישיות שלו. בטיפולים הוא היה מסרב להסביר לי מה קורה, מה הוא אבחן אצלי ומה מנחה את הטיפול שלו. התשובה השגורה שלו לשאלות שלי היתה "אני לא מספיק חכם בשביל לענות לך". זה עוד עשוי להיתפס כהתנהגות חכמה של מורה שמסרב לתת לתלמיד שלו מילים ורעיונות להיאחז בהם, אבל לאמיתו של דבר האלם הזה הגביל מאוד את מה שיכולתי ללמוד מהטיפולים. סוזוקי היה גם אדם די נרגן וקל לכעוס. פעם תלמיד (יפני) חדש שלא הכיר את כללי ההתנהגות בשיעור, העז לגעת בשלט של המזגן. אני כבר לא זוכר מה סוזוקי אמר אבל התלמיד לא חזר יותר. בפעם הראשונה שאני הגעתי אליו לקבלת טיפול – אחרי שכבר התחלתי ללמוד אצלו – נכנסתי בשקט לחדר ההלבשה על מנת לא להפריע לו באמצע הטיפול. הוא צעק עלי "איזה חוסר נימוס לא להגיד שלום כשאתה נכנס".

האישיות של סוזוקי לא הצליחה לעורר בי השראה. הדיבורים שלו על נושאים שמעבר לשיאצו לא גרמו לי להתרגש או לחשוב יותר מידי. הוא מאוד שונה מדמות המורה כפי שאני מדמיין אותה. אבל שיאצו הוא חלק כה מהותי בחיים שלי ולסוזוקי סנסיי היתה השפעה כה עמוקה על השיאצו ועל הגוף שלי שאני אכן רואה בו מורה שלי (לא שהוא צריך את ההכרה הזו).

משהו מאמרותיו שאני כן אוהב לזכור: סוזוקי היה מטפל חמישה ימים בשבוע, כ-8 טיפולים מידי יום (ויום נוסף בשבוע הוא הקדיש ללמד אותנו). זו כמות אדירה של טיפולים למטפל שיאצו. אני לא מכיר מטפל שיאצו אחר שמתקרב לאינטנסיביות כזו של טיפולים. סוזוקי טיפל גם בחולי סרטן ואיידס. כפי שתיארתי קודם הוא היה קוסם בעל יכולות אנרגטיות מופלאות שהיו הרבה למעלה ממה שאנו,תלמידיו, יכולנו לשאוף אליו. בכל זאת, זה מה שהיה לו להגיד: "כמות האנשים בהם אני יכול לטפל היא מוגבלת. אבל אני מלמד אתכם וכל אחד מכם יטפל במטופליו. אם תלמדו שיאצו אז התלמידים שלכם יטפלו באנשים נוספים… ככה בכל זאת אני יכול לעזור להרבה אנשים."

אחרי שעזבתי את יפן שלחתי לו מכתבים במשך מספר שנים אך חדלתי מכך. לאחרונה תלמידה שלי נסעה ליפן וביקשה ממני את הטלפון של סוזוקי. היא התקשרה אולם המספר כבר לא פעיל. איבדתי את הקשר לסוזוקי סנסיי.

הערה: קצת צורם לכתוב על מורה יפני בלי להצמיד לו את התואר "סנסיי" – זה שחי לפני – "מורה". מצד שני גם קצת מלאכותי לעשות זאת בעברית. השמטתי את התואר הזה אבל אני אומר אותו בלב – אין בכך שום כוונה של חוסר כבוד.

ג'ואל מוקסי

ג'ואל הוא המורה הראשי של הקיטאידו בצרפת. הוא אחד מהמורים רבי ההשראה שהיו לי. כשהוא עומד מול

ג'ואל מרביץ בי תורה. חוף נחשולים בסוף שנות ה-90.

קבוצה האווירה היא מחשמלת ואנשים נוסקים לשיאים של התלהבות ורגש. בשנת 2000 ביקשתי להתאמן בצרפת למשך מספר חודשים. ג'ואל שיכן אותי בביתו וארגן לי סדר-יום קבוע של אימונים עבורם כלל לא נדרשתי לשלם. חזרתי מיפן שלוש שנים לפני כן והיעדר מפגש קבוע ורציף עם מורה הציק לי מאוד. כך שלגור חודשיים עם מורה מסדר הגודל של ג'ואל הייתה הזדמנות יקרה מפז להיחשף לראיית העולם ולהיסטוריה האישית שלו. זו גם היתה עבורי הזדמנות בלתי חוזרת לזכות ממנו בהנחיה קרובה ומדוייקת.
מעבר לנדיבות הגדולה הזו של לארח אותי ולהקדיש לי מליבו וזמנו, אין זה דבר של מה בכך להכניס אדם לביתך. האינטימיות שבחיים משותפים, הצורך להסכין עם הפלישה שבנוכחות שלי ובה בעת להיחשף בפניי בהרגלים ובחולשות שלו אינם דברים שמישהו – לא כל שכן מורה שהמרחק גם מעניק לו הילה – ייעתר להם בקלות. ג'ואל עשה זאת ללא היסוס.
בשנתיים האחרונות התקשורת ביני ובין ג'ואל הולכת וגוועת. מסיבות שאינן קשורות בי הוא נהיה קשה מאוד להשגה. כבר שנתיים לא זכיתי להתאמן איתו וכשהייתי בצרפת הוא די הקשה על האפשרות שלנו להיפגש. מסיבות שונות הוא חסר כל רצון להיות זמין ונגיש. אני די מתוסכל מהמצב, לא מבין איך הוא מסכים לוותר עלי כתלמיד. אולם מנסיוני אני יודע שמורים עוברים דברים – כמו כל אדם אחר - שיכולים לגרום להם להסתגר. את מה שקיבלתי ממנו אינני שוכח. אני מחכה ליום בו יוכל להתחיל תיקון. זה יהיה יום מאוד שמח עבורי.

הרשימה הבאה