תבונת הגוף

החיים שלי ביפן היו מאוד אינטנסיביים. עבדתי במאפייה ואחרי 9 שעות שם הייתי נוסע לאימון. יוצא מהבית לפני 8:00 בבוקר וחוזר אחרי 22:00. כך, חמישה ימים בשבוע. יום נוסף היה מוקדש ללימודי שיאצו ולזאזן במנזר יפה בלב העיר. ביום המנוחה הייתי מתפרק ומתאושש לקראת השבוע הבא. השיאצו שלי השתבח משבוע לשבוע (איכשהוא בתוך הלו"ז הזה גם היה לי זמן לעשות שיאצו לכמה אנשים שעליהם הייתי מתאמן) ואימוני השינטאידו היו מלהיבים. מבחינתי הכל היה נהדר. כמו כן, אף פעם לא ידעתי כמה זמן עוד יתאפשר לי להישאר ביפן כך שלהרפות מסדר היום האינטנסיבי הזה לא נראה לי אפשרי.

אחר צהריים אחד, אחרי יותר משנה של אורח החיים הזה הלכתי ברחוב עם וונדי (מורת שינטאידו שלאימונים שלה הייתי מגיע) ובן זוגה היפני. טושי – כך קראו לו – שגם הוא התאמן בשינטאידו ושסבא שלו היה מורה זן מפורסם אמר לי לפתע "זה לא טוב שאתה מתאמן כל כך הרבה, אתה מזיק לגוף שלך". אותי לא עניין שום דבר חוץ מאשר לקפוץ עוד ועוד באימונים ומיד עניתי לו "המחיר הגופני לא נחשב לעומת שחרור הרוח". נו, הרבה מים זרמו מאז בנהרות טוקיו…
לא עצרתי לחשוב מה גרם לטושי להתרות בי כך, אך כנראה שהיו סימנים גלויים לתשישות שלי. לא עבר זמן רב וגם לי הם נהיו ברורים. הייתי מסיים את העבודה במאפיה וגורר את עצמי בקושי אל תחנת הרכבת בשיבויה, מרחק עשר דקות הליכה. הרכבת היתה דחוסה באנשים שסיימו את עבודתם, לא היה מקום לשבת ולא היה לי מושג איך אצליח לעמוד על הרגליים במשך 30 הדקות של הנסיעה לאימון. היה יתרון מסויים בדחיסות כי היפנים שהיו דבוקים אלי איפשרו לי להוריד מעט מהמשקל שנשאו רגליי. בחדר ההלבשה הייתי משוכנע שאין סיכוי שאצליח להשתתף באימון. אבל עד שהחימום היה נגמר הייתי מתעורר לחיים ומתאמן עם כל הלב. ברכבת הביתה היתה עוזבת אותי כל טיפה של אנרגיה והדרך ברגל מהתחנה אל הבית היפני היפה בו התגוררתי נמשכה נצח.

לילה אחד, כשירדתי מהרכבת היתה לי תובנה אודות קארמה וגלגול נשמות (הגוף היה מותש אבל הראש לא הפסיק לעבוד). הבנתי שחוקיות קוסמית וגלגול נשמות (שמעולם לא האמנתי בהם) הם רק מטאפורות לאופן בו העבר מתגלגל אל ההווה וההווה אל העתיד: מעשים שלי מלפני ימים ושנים מתווים את התנהלותי בהווה. מה שעובר לי בלב ובמחשבה היום הוא תוצאה של בחירות שלי בעבר ויעצב את מה שיקרה לי בעתיד. למרות התובנה הזו לא היתה בי התבונה להסתכל על עצמי, לראות לאיזה מיצר קלעתי את עצמי ולחתוך את גלגל ההתהוות.

אז המשכתי. באחד האימונים של וונדי רצנו אייקו. ריצה ארוכה ובלתי נגמרת מסביב לאולם, צועקים עם כל הלב, הזרועות מושטות הרחק קדימה, ההתכוונות הלאה והלאה לא להשאיר דבר מאחור. סיימנו לרוץ ונעמדנו בשתי שורות לעשות ווקאמה. וונדי השאירה אותנו לעמוד כך כמה זמן לפני שנתחיל בווקאמה. אני נרדמתי בעמידה. זה היה די מדהים. רק לפני רגע רצתי בכל המהירות ועכשיו לא הצלחתי להחזיק את עצמי ער בעמידה. נסיתי להיאבק בזה אך ללא הועיל. קדתי לבן הזוג שלי, התיישבתי בצד ונרדמתי.
גם אחרי האירוע הזה עדיין סירבתי להבין, אני חושב שכמה דקות אחר כך כשהתעוררתי, חזרתי לאימון.

כמובן שלא רק הגוף היה מותש. גם הלב לא היה בטוב. שנה שכמעט כולה היתה עבודה, לימודים ואימונים. לא היה זמן לבלות וגם כסף לא היה. כשנחתתי בטוקיו, מחוסר עבודה ונרעש משלוש עגבניות מצומקות שעלו 10 שקלים, הגבלתי את ההוצאות שלי ל-1500 ין (15 דולר) ביום, לא כולל שכר דירה ונסיעות ברכבת. הכרתי יפנית חמודה וערב אחד יצאנו למסעדה. הבילוי הזה עלה הרבה יותר מ-1500 יין ובזאת נגמרו הניסיונות הרומנטיים שלי. אחרי שנה של התנזרות חברתית התחלתי להרגיש בודד ומסכן. כל יום הייתי פוגש אנשים לבביים שדי חיבבו אותי אבל הייתי כל כך חרד מהאימון שאפסיד שאף פעם לא נעניתי להזמנות שלהם.

רלי, בחורה ישראלית שהיתה נשואה לבנקאי אנגלי ושהיתה מקבלת ממני שיאצו כל שבוע ביקשה שאטפל גם בחברה שלה. הגעתי לבית של רלי מהמאפיה והיא הציגה בפני את דורית. דורית היתה יפהפיה מדהימה ואני נהייתי מאד מודע לבגדים המרושלים שלי ולכתמי הקמח שלכלכו אותם. הרגשתי כל כך מזופת שבכלל לא הבנתי שמטרת ההכרות לא היתה שיאצו. דורית קיבלה ממני טיפולים ובאה איתי לראות אימון שינטאידו. אחרי כמה שבועות היא שאלה אותי למה אני לא מעוניין בה. אבל אני לא יכולתי לתת לה שתערבב לי את עולם השיאצו עם עולמם של נשים וגברים.

זה לא היה יכול להמשיך כך ולבסוף התעוררתי. מאוד אהבתי את החורף בטוקיו. חורף קר ובדרך כלל יבש, עם שמיים בהירים. קור ובהירות שחותכים את הלב (הלב) ונותנים תחושה של חיות. יום אחד ירד שלג – הפעם היחידה שלי ביפן בה ירד עלי שלג. יצאתי לעבודה והמראה היה מקסים. הלכתי בסמטאות הצרות, בין בתי העץ. הכל היה לבן והפתיתים המשיכו ליפול. כל כך רציתי לעצור ולהינות מהיופי הזה ולא יכולתי. הייתי "חייב" להספיק לרכבת ולהגיע למאפייה. כלום לא היה קורה אם הייתי מאחר לעבודה בחצי שעה, אפילו לא היו כועסים עלי. אבל לא יכולתי לעצור. נחפזתי מהר מהר לתחנת הרכבת, מקלל את עצמי על שאני לא נעמד ומשתהה, מועד ומחליק על השלג.

ההשפלה הזו עשתה את המלאכה. עברתי לארבעה ימי עבודה בשבוע, התחלתי להיפגש עם אנשים גם מחוץ לעבודה/אימונים, הלכתי להופעה של ניק קייב ואפילו התאהבתי פעמיים. אולי אפילו הפסדתי איזה אימון… החלטתי לעזוב את יפן תוך חצי שנה.

האימון הזה, שבדרך כלל אני קושר לו הרבה סופרלטיביים הוא לא יותר ממשחק. אני הפכתי את המשחק הזה ליותר חשוב מהיופי של השלג, קרבה אנושית, בריאות והחיים עצמם. הוא באמת יקר לליבי המשחק הזה ונדרשת התמסרות על מנת לשחק בו באמת. באותה עת הוא חסר כל חשיבות. כמו תמיד, דרך האמצע – בין התמסרות להתמכרות, בין ראיה רחבה לאדישות – היא חמקמקה. יש מתאמנים שמסרבים להתמסר, הרבה דברים נותרים מחוץ להישג ידם. יש את המתאמנים שמתמסרים ואני תמיד מופתע ואסיר תודה על ההתמסרות הזו. התלמידים המסורים הללו הם יותר מאוזנים מכפי שאני הייתי ביפן. עדיין, לעתים אני רואה אותם משתדלים יותר מידי. במאמץ העודף הזה יש הזדמנות לגילוי עצמי. במוקדם או במאוחר תביא ההשתדלות הזו אכזבה וכאב ועימם הזמנה לויתור – מודע או לא מודע. בכל זאת כשאני רואה את התלמידים שאני אוהב, משתדלים יותר מידי זה מבהיל אותי. אני חושש ממה שיקרה להם, לא יודע מה נדרש ממני – להניח להם בדרכם? לגונן עליהם? לדחוף אותם שיתעמתו עם החלק בתוכם שגורם להשתדלות היתר הזו?
התמסרות אינה משהו שאדם עושה. התמסרות היא להניח לדברים שיגעו בגוף, ברוח ובלב.