תבונת הגוף

אחת התחושות המענגות שמעורר הסיבוב הסופי היא האופן בו כל חלקי הגוף פעילים ביצירת האחדות של הסיבוב.

רונן מסתובב

בשיעור האחרון של "תבונת הגוף", נהניתי מהאלגנטיות בה הגו שלי היטה עצמו קדימה על מנת שרגל שמאל תישלח לאחור. לאחר מכן חלפו במוחי שתי תמונות דימיוניות בזו אחר זו. בראשונה, המורה מדגים את מה שזה עתה גיליתי; מצביע על כך שיש להטות את הגו קדימה על מנת שהרגל תישלח לאחור והסיבוב יהיה חלק (זה החיסרון שבלהיות מורה, קשה להסתפק בחוויה עצמה וכל הזמן מופיעות מחשבות לגבי מה שחשוב להעביר לתלמידים). בתמונה השניה, מילאו כל התלמידים אחרי הוראת המורה והתוצאה היתה גווים שמתכופפים באופן מגושם וסיבובים קטועים ונוקשים.

אכן, הטית הגו היא נקודת מפתח בשלמות של הסיבוב ובה בעת הניסיון לעשות את ההטיה הזו יכול לקלקל את הסיבוב לא פחות מאשר להועיל לו.

למה?

אני מניח שהסיבה נעוצה בפער שבין בידוד אלמנט בודד (הטיית הגו) למורכבות השלמה של כל מה שמתרחש בסיבוב. העושה סבור שעליו לעשות דבר מה – להטות את הגו – והוא לא מודע לכך שבעצם אין הוא יודע לעשות את הפעולה הלכאורה פשוטה הזו. ואולי הלמה לא כל כך חשוב ובמקום זאת כדאי להיווכח שוב ושוב באוזלת ידו של העושה.

פ.מ. אלכסנדר פיתח את השיטה שלו תוך מאמציו לרפא את עצמו מדלקת כרונית במיתרי הקול. בספרו "השימוש בעצמי", הוא מתאר בצורה מרגשת, תחילה את כישלונם של רופאים לרפא אותו ולאחר מכן את שרשרת הנסיונות הארוכה שלו לגלות מה באופן בו הוא משתמש בגופו גורם להיווצרות הדלקת. לאחר שהבחין שכאשר הוא מדקלם הוא מטה את ראשו אחורה וכלפי מטה היה נדמה לו שפתר את הבעיה. כל שנותר לו לעשות היה להקפיד שלא להטות את ראשו ובכך תיעלם הדלקת. אלא שאלכסנדר גילה שהוא לא יכול לעשות את "אי ההטיה" הזו. כל ניסיון שלו לווה ביצירת מתח באיזור אחר בגוף שלו והדלקת סירבה להיעלם. אלכסנדר הגיע למסקנה שאיננו יודעים להשתמש בגוף שלנו ולכן כל ניסיון שלנו להפעיל את הגוף באופן "נכון", נידון מראש לכישלון. לפיכך, מושג מרכזי בטכניקה שלו הוא הימנעות (אינהיביציה). הימנעות מניסיון לעשות כל דבר שהוא. אלכסנדר אינו חוסך במלים על מנת להביע את חוסר האמון שלו בתחושות הסובייקטיביות שלנו לגבי הגוף. הגישה שלו שונה מאוד מהמובן מאליו העכשווי שמקדש את "להקשיב לעצמי". מבחינתו אל לנו לסמוך על התחושות שלנו. להפקיר את גופנו בידי השימוש הרצוני שאנו עושים בו לא יוביל לשום דבר טוב:

"…אמונה שגויה שאם יאמרו לנו מה לעשות, נוכל לבצע זאת ושאם אנו חשים שאנו עושים את שאמרו לנו אז 'הכל בסדר'".
" מה היא ההכוונה בה אנו מכוונים את השימוש בעצמנו? מעולם לא חשבתי כיצד אני מבצע הכוונה זו. פעלתי מתוך הרגל כפי שחש לי טבעי. הסתמכתי על התחושה כדי לכוון את השימוש. על פי התוצאות זה הוביל לטעויות. התחושה אינה אמינה. זו היתה מכה."

חוסר המהימנות של העושה אינו מוגבל רק לתחום הפיזי. באותו שיעור של הסיבוב הסופי חילק אותנו רונן (המורה) לזוגות. אחד מאיתנו הסתובב והשני אמור היה להיות איתו, להתבונן בו ולשמור עליו. הסתובבתי ומיקי ליווה אותי. זרועותיו היו פרושות לצדדים והוא שמר שאני ומחוללים אחרים לא נתקרב מידי אלו אל אלו. משהו בנוכחות שלו היה לי מוזר אבל לא ידעתי מה. החלפנו תפקידים ואז הבנתי. מצאתי את עצמי משתדל יותר מידי לשמור על מיקי. מסיט אנשים מדרכו או ממהר להציב את עצמי בינו לבין אחרים. היה פער עצום בין התזזיתיות שלי לסיבוב השקט והממורכז שלו. והתזזיתיות היתה לגמרי מיותרת. היינו בשיעור הששי של הסיבוב ואף פעם לא קרה שאנשים התנגשו זה בזה. די היה במילה אחת של רונן "לשמור", חבויה בין שלל מלים אחרות "להרגיש, להתבונן" בשביל להעיר בי איזה יצור שתלטן ופעיל יתר על המידה. הרפיתי, הנחתי למיקי להסתובב ולעצמי להינות ממנו.

אם איני יכול לעשות, כיצד אשיג את שאני רוצה? בטכניקת אלכסנדר, התלמיד אמור להפקיד את עצמו בידי המורה "היודע". זו יכולה להיות דרך לפתור את הפרדוקס. אולם מה באשר לאותם מקרים בהם אין לידינו אדם אחר? אל מי נתמסר אז? מה היא עשיה ללא עשיה?האם היא אפשרית? הנה דו שיח בין אויגן הריגל למורה שלו ב"זן ואמנות הקשת":

"עליך ללמוד את ההמתנה הנכונה."
"וכיצד לומדים אותה?"
"על ידי כך שאתה משתחרר מעצמך, משליך בנחישות מאחורי גווך את עצמך וכל אשר לך, עד שתיוותר ממך רק הדריכות ללא כוונות."
"עלי להיות איפוא בכוונה חסר כוונות?"

המורה לא ידע מה לענות על השאלה הזו. אבל הוא גם לא חש שיש צורך בתשובה ובהמשך חווה הריגל את טעמה של "כוונה חסרת כוונות".
בביקור הקודם של המורה שלי בארץ לפני מספר חודשים, הקדשנו את מרבית האימונים לעבודה עם בוקוטו – חרב עץ כבדה. כבר כמה שנים שהוא מעיר לי את אותן הערות באשר לשימוש בבוקוטו ואני לא מצליח ליישם את הנחיותיו. התמקדנו במספר קומיטה (תרגילי זוגות) מתוכננים מראש: א' חותך באופן מסויים ובתגובה ב' חותך באופן אחר וכך הלאה. אין לי הרבה הזדמנויות להתאמן בתרגילי הזוגות הללו ובדרך כלל אני מתאמן לבד עם החרב. כך שהייתי עסוק בלזכור את התנועות הנדרשות, להחזיק את הבוקוטו הכבד כפי שצריך ולשבור את הראש על מה שקן כבר אומר לי כמה שנים ללא הועיל.
קן ביקש להדגים איתי תרגיל מסויים. עמדנו אחד מול השני דרוכים. לפתע הוא עשה תנועה שלא ציפיתי לה. בלי לחשוב לקחתי צעד אחורה והנפתי את החרב. קן הגיב בתנועה משלו ומיד הגיעה התנועה שלי. כל אותו הזמן המוח שלי צעק "מה קורה פה? מה עושים עכשיו?". זו היתה חוויה חזקה – התנועות התרחשו מעצמן, במהירות ואני נדרשתי לכל הריכוז שלי על מנת להישאר נוכח ולהניח להן לקרות. אני מניח שהמתח שהייתי שרוי בו סביב חוסר המיומנות שלי עם הבוקוטו הוא שאיפשר לפריצה הזו להתרחש. אבל זו כבר פרשנות. איך אוכל להגיע בשנית למצב ההוויה הזה? אין לי מושג.

אפשר לפרוט את הטכניקה לפרוטות רבות ומרבית הפעמים ל"עושה" אין סיכוי להצליח ולאסוף את הפרוטות הללו לכלל תנועה שלמה. האם להימנע לחלוטין מהנחיות לגבי תנועת האגן, הנפת הזרוע והזוית של הברך?
לפני שנים הייתי מפיק הנאה מיוחדת מהניסיון ליישם כמה שיותר מהנקודות הטכניות הללו. אגן, מבט, זרוע, כף רגל – באיזור הארבע נקודות הייתי מאבד שליטה ומשהו היה נפתח לכוליות של התנועה. זו היתה הדרך שלי להשתחרר שיחרור קטן.

איני מציע להפנות עורף לניסיון לעשות את התנועה ולקיים את העקרונות הטכניים ה"נכונים". אולם הניסיון הזה צריך לדעת את המוגבלות שלו. לעתים הוא בסך בכל אמתלה למשהו אחר לגמרי. לפעמים הניסיון הזה "לעשות נכון" אינה אלא תחבולה מחוכמת על מנת לחשוף את חוסר השלמות שלנו, להראות לנו דרך הגוף את הפיצול שבתודעה. כשאני במיטבי, הניסיונות להניע את היד נכון, לחבר בין התנועה והנשימה, לסיים את התנועה ברכות וכו' אינם קיימים לשם עצמם אלא מחברים אותי לחוויה של התנועה שהיא חוויתי את עצמי ואת החיים שיש בתוך אי השלמות שלי.