לפני מספר חודשים כותבתי למייל שנשלח לפעילים בעמותת תובנה. במייל הובעה עמדה שלא הסכמתי איתה. היא נוסחה בצורה כזו שהכשל שבה נראה לי מאוד בולט. "הנה", אמרתי לעצמי, "כל שעלי לעשות הוא להצביע על הכשל הבולט הזה וכל הנוגעים בדבר יראו שעדיף לשנות גישה". אבל משהו עצר אותי. את הדיעה שלי בעניין הבעתי מספר פעמים בעבר ולא היה לי רצון לחזור ולהתעקש עליה. אנשים שמעו את דעתי ולא קיבלו אותה. זכותם.
שכנעתי את עצמי לא להגיב וחשבתי שבכך נגמר העניין. אבל שבוע עבר ועוד שבוע ומחשבות אודות המייל הזה חזרו לטרוד אותי שוב ושוב. הרצון להגיב לא נרגע אבל מצד שני גם התחושה שלא נכון שאגיב נותרה בעינה. משום מה לא הצלחתי להרפות מהעניין הזה שהיה די שולי. ניסיתי לשכנע את עצמי לכאן או לכאן אבל ההתלבטות המשיכה לחזור. בוקר אחד, אולי חודש אחרי שליחת המייל, ישבתי למדיטציה ושוב התחילה אותה התלבטות. אלא שהפעם עשיתי משהו אחר. שאלתי את עצמי איך זה ירגיש להיות אדם שלא מגיב על מיילים, שלא מתעקש על דיעותיו במקרים כאלו. בבת אחת שטפה אותי תחושת רווחה עצומה והגוף נהיה גדול ואוורירי.
ההתלבטות נגמרה, לא חזרה לפקוד אותי. קצת אחר כך ניסיתי לספר על המקרה הזה לחבר ואפילו לא הצלחתי להיזכר סביב מה היה כל העניין.
שלא במודע, מה שעשיתי באותו מדיטציה הוא חלק משיטה (אוף, מילה נוראה "שיטה") שנקראת התמקדות, או Focusing. את פוקוסינג פיתח בשנות ה-70 הפסיכולוג והחוקר יוג'ין גנדלין מאוניברסיטת שיקאגו. גנדלין, שהיה תלמיד של קארל רוג'רס, רצה לדעת מדוע חלק מהטיפולים הפסיכולוגיים מצליחים וחלקם לא. השאלה שלו היתה, מה עושים המטופלים והמטפלים בטיפולים המוצלחים שגורם להם להיות כאלו. אחרי צפיה באלפי שעות טיפול הוא שם את האצבע על מה שלטענתו היא נקודת המפתח. ההבדל העיקרי בין מטופלים שחייהם השתנו לטובה, לכאלו שלא נראה שלטיפול הפסיכולוגי היתה השפעה מיטיבה על חייהם, אינו נעוץ בשיטת הטיפול בה נעזרו וגם לא בנושאים עליהם דיברו. מה שחשוב הוא האופן שבו המטופלים דיברו וביטאו את עצמם. יותר מכך חשוב האופן בו הקשיבו למתחולל בתוכם.
על בסיס ממצאיו פיתח גנדלין את שיטתו. להתמקדות יש פרוטוקול טיפולי בן מספר שלבים והיא מבוססת על שני עקרונות. העיקרון הראשון הוא העברת הדגש מהרמה המנטאלית/רגשית אל הרובד הגופני/חווייתי כמקור לגילוי צרכיו, רצונותיו ויכולותיו של האדם. העיקרון השני הוא להניח בצד הסברים, העדפות, ניתוחים, רעיונות והחלטות ובמקום זאת להקשיב (פנימה, אל הגוף) ולהכיר במה שמתחולל שם. האופן שבו מיישמים בהתמקדות את שני העקרונות הללו יוצר תהליך עוצמתי של גילוי עצמי וריפוי.
למה לעזוב את הרובד המנטאלי? כי מה שאנחנו "יודעים" אודות עצמנו ברמה השכלית הוא רק חלק מהתמונה. בכל הנוגע לשאלות ואתגרים בהם אנחנו תקועים, זה החלק השטחי של התמונה. עובדה: אנחנו יכולים לתאר, הסביר ולנתח, לכעוס, לבכות או להתלהב ועדיין אנחנו נשארים תקועים (בדיוק כפי שקרה לי בדוגמא שתיארתי).
והרובד הגופני יעזור פה? הגוף בכלל יודע משהו על הפחדים והתשוקות שלי? ברור שכן! המחשבה לעולם אינה קורית בראש בלבד. חישבו על אירוע שעיצבן אתכם היום, על נושא שמעיק עליכם או על מישהו שאתם אוהבים. הגוף מגיב מיד לא? פרפרים בבטן, חום בפנים, חולשה ברגלים…
לתחושות הגופניות מתלוות מילים וטוב שכך שכן המודעות שלנו היא מילולית למדי. אבל בהתמקדות במקום שהמילים יהיו חזות הכל הן בסך הכל מהוות כותרת למה שמתרחש בעומק.
עזיבת ההסברים והניתוחים שלנו, היא הפניית עורף למוכר שאין בכוחו לסייע לי בהתמודדות שבה אני תקוע. כדי לגלות משהו בעל ערך בטריטוריה הלא מוכרת נדרשת הקשבה עמוקה. ראשית, ההקשבה הזו חושפת שלצד הכאב בחזה יש גם חום בבטן, שלצד האהבה שאני מרגיש יש גם פחד. ההקשבה הזו גם הכרחית על מנת שמה שמתחולל בתוכי יקבל את הרשות להתפתח במלואו. סופסוף אני ארגיש את הגעגוע או התקוה שלי בכל עוצמתם. כשהייתי עסוק בלתאר את מה שעובר עלי, המילה געגוע וההסברים שהוספתי אליה לא נתנו מקום לגעגוע ולי להיות זה עם זה.
ההקשבה העמוקה הזו, נתינת הרשות לכל מה שמתחולל להתרחש במלואו אינה פעולה פאסיבית ואינה מתמצה בהימנעות משיפוטיות או פרשנות אודות המתרחש. זו הקשבה מאוד פעילה שבה אני מכיר בתחושות שלי, מראה להן שאכפת לי. נאמר שאני חש אכזבה ממשהו והתחושה המתלווה לכך היא של חוסר אנרגיה. בהתמקדות אני מזמין את התחושות הללו לקבל את כל המקום לו הן זקוקות על יד שאני אומר לעצמי "אני חש אכזבה ואני חסר אנרגיה". לכאורה מיותר לומר את המילים הללו, הרי אני יודע שזה מה שאני חש. בעצם, אולי הרבה יותר נכון לדרבן את עצמי להתעודד, להתעורר ולנסות שוב. אולי להכיר באכזבה שלי רק יגרום לי לשקוע עוד יותר בדיכאון. אבל בהתמקדות ההשפעה של האמפתיה שאדם מעניק לעצמו היא מדהימה. לפעמים מתרחש תהליך קטרטי משחרר. פעמים אחרות האכזבה וחוסר האנרגיה, משקיבלו את כל המקום שהן צריכות, מפנות את מקומן ומשהו עמוק יותר נחשף: במקום להסביר שחוסר האנרגיה הוא תוצאה של אירוע כזה או אחר מהעבר (הסבר שיכול להיות נכון או לא נכון) אני חווה בפועל את מה שנמצא מאחורי חוסר האנרגיה שלי.
בתהליך הזה יש המון הפתעות. דבר מוביל אל דבר בלי שאפשר לצפות זאת. רגשות חזקים מתחלפים וקשרים שכלל לא הייתי מעלה על דעתי מתגלים. מה שהכי חשוב הוא שכל הדברים הללו נחווים בצורה ישירה ועם מינימום של התערבות מצידי. זה, ולא הבנה שכלית כזו או אחרת, הדבר שמאפשר הפנמה, ריפוי ושינוי.
להרפות מהמחשבה, להרגיש. אלו גם עקרונות בסיסיים של מדיטציה ובמפגש ראשון עם התמקדות אפשר לחשוב שמדובר באיזו אדפטציה מודרנית של תרגול רוחני עתיק יומין. גנדלין כותב בספרו "התמקדות" שלא מדובר במדיטציה. מההתנסות שלי נראה לי, ששני התרגולים הללו מקשיבים למתרחש עם אג'נדות שונות (למרבית הצער תמיד יש איזושהי אג'נדה). מדיטציית ויפאסאנה באה ללמד אותנו שאנחנו איננו המחשבות, הרגשות והתחושות שלנו. היא מלמדת אותנו להתבונן מאוד מאוד מקרוב במה שמתרחש אבל היציבות והמרחב שהיא מעניקה למתרגל מביאים לא פעם להשקטת המתרחש, לא להתפתחותו המלאה. התבונה שתרגול ויפאסאנה מכוון אליה היא כזו שמזהה את הארעיות של מצבי הרוח השונים שלי, את היותם מותנים ואת הכאב שהזדהות עימם מביאה. עם אג'נדה כזו קל מאוד להעדיף להשקיט את הרגשות, להרגיע אותם (בניגוד ללתת להן להירגע מעצמן) ואפילו לזלזל קצת בדרמה שהם מתימרים ליצור.
האג'נדה של התמקדות היא מאוד רגשית. לכאורה, אין צורך בהקשבה של ההתמקדות אם אין איזה עניין רגשי לא פתור או החלטה שקשה לקבל. התמקדות לא מכוונת להתעניין אודות המקשיב אלא אודות התכנים של ההקשבה שלו.
בכל זאת, יש קירבה בין התמקדות לויפאסאנה והן יכולות לתרום הרבה זו לזו. הרקע שלי בויפאסאנה מאפשר לי להישאר יציב ולהקשיב מבלי להיסחף אחרי רכבת ההרים שההתמקדות מעירה בתוכי. מצד שני, אחרי שנחשפתי להתמקדות גיליתי עד כמה הגבלתי את חוויית המדיטציה שלי. ההעדפה המדיטטיבית שלי לטובת שקט ומרחב פתוח גרמה לי להרחיק ממני שאלות ורגשות שבאים לבקר בעת המדיטציה. תרגול הויפאסאנה שלי היום נראה מאוד שונה.
גנדלין עצמו הוא כנראה אדם מרתק, משכיל וחכם. הוא כותב מאוד פורה והוא המשיך בחקירתו לחבר את תרגול ההתמקדות למגוון תחומי חיים. חלק מהחומר הזה אפשר למצוא באתר www.focusing.org.
בארץ, יש מספר לא גדול של מטפלים שהוסמכו להשתמש בהתמקדות. הכשרת מטפלים מתקיימת במרכז לרפואת גוף נפש ברמת השרון ובמרכז הישראלי להתמקדות ברעננה.
אני משתתף בקורס הכשרה אצל רות הירש בירושלים ואשמח להעביר את כתובת המייל שלה לאנשים שיבקשו זאת.
איזה יופי לשמוע על מה שגילית דרך ההתמקדות, ועל השינוי וההעמקה בתרגול הרוחני.זאת אכן הצעה מופלאה, פשוטה ובהירה כל כך.ניסיתי אותה לאחרונה והיא השפיעה עמוקות על חיי. מצטרפת בחום להמלצה על הספר והשיטה.