תבונת הגוף

יום אחד החלטתי לעשות עמידת ידיים. הייתי אז בחטיבת ביניים ולא עסקתי בפעילות גופנית מיוחדת. נעמדתי מול הקיר בחדר של אחותי (בחדר שלי לא היה מקום לעמידות ידיים, לה היה את החדר הטוב יותר) ו…הופ! הרגליים הונפו באויר ואני – במזל של מתחילים שלא חזר על עצמו בנסיונות הבאים – עמדתי במהופך.
למרות שהייתי אז צעיר מאוד וכלל לא בקיא בז'רגון הרוחני, היתה לי ברגע ההוא של הנפת הרגליים והשלכת גופי במהופך קדימה, חוויה ברורה של העונג המהול בפחד שמתעוררים עם הכניסה אל הלא נודע. כתבתי "מתעוררים" כדי שיהיה ברור ששניהם התעוררו מתוך המפגש עם הלא נודע. אבל בעצם לא מדובר בריבוי. לא מדובר בשתי איכויות שונות – עונג ופחד – זו היתה איכות אחת של פחדונג.

מאז עברו הרבה שנים. מצד אחד קראתי ושמעתי הרבה על היופי שבכניסה אל הלא נודע. מצד שני, אחת התוצאות של העמקת המיומנויות הגופניות שלי היא שאני יודע שם יותר מידי. הידע הזה עוזר לי להיות במקומות מאוד יפים אבל הוא גם עלול להרחיק אותי מהחסד של הלא נודע. בעצם, "יודע" אינה המילה המתאימה. יותר נכון יהיה לכתוב "מרגיש" – אני מרגיש בגוף יותר מידי והתחושות הגופניות מנתבות אותי שוב ושוב אל המוכר. אולי דווקא כמה "פריצות" אל מעבר למוכר שאירעו לאורך השנים יבהירו זאת:

אחרי סדנאות הקיץ של הקיטאידו בשנת 2000 נסעתי עם המורה שלי, קו ווייט, לאלפים הצרפתיים. עלינו ברכבל והתחלנו ללכת על קרחון ענק למרגלות המון-בלאן. לפני שיצאנו לדרך שכרנו נעליים עם דוקרנים שאיפשרו לנו ללכת על הקרחון. מסתבר שתו התקן של הטבע הוא פחות קפדני מהוראות הבטיחות של מתקני החלקה על הקרח מעשה ידי אדם: הקרחון היה מחורץ בקיעים עמוקים של עשרות (מאות?) מטרים שמעליהם היה עלינו לקפוץ. שבוע קודם לכן עסקתי בשיפוץ התקרות הגבוהות במרכז הסדנאות של הקיטאידו במניל וגיליתי שיש לי פחד גבהים…

אבל לא על זה רציתי לספר. פרט לחריצים היו בקרחון גם הרבה "מדרגות" בגובה של כחצי מטר. על מנת לעלות אותן היה צריך לנעוץ את הדוקרנים במדרגה. קן הראה לי איך לעשות זאת, אני "ראיתי" ואז כשהתחלתי לטפס החלקתי לאחור. ניסיתי שוב אך ללא הועיל. הוא הראה לי שנית ואז קלטתי. הנעיצה אמורה להיעשות על ידי בעיטה ישרה עם האצבעות אל תוך המדרגה (הדוקרנים היו גם בחזית של הנעל) ואילו אני ניסיתי להניח את הרגל שלי בזוית ולנעוץ את הדוקנים שבתחתית הנעל. אני פעלתי מתוך ההרגל שרכשתי לי בטיפוס בהרים של מדבר יהודה. היתה לי תחושה גופנית ברורה – ולא מודעת – של איך מטפסים על מדרון תלול. התחושה הזו לא רק שהנחתה אותי להניח את רגלי באופן מסויים (ולא מתאים למצב שבו הייתי) אלא ממש מנעה ממני לראות דבר יחסית פשוט שקן הראה לי. אחרי שבעטתי כמו שקן הדגים נותרתי תלוי בין שמים לקרחון – הדוקרן שבחזית הנעל היה נעוץ בקרח ואילו מתחת לרגל שלי היה אויר – ואז הנפתי את הרגל השניה אל ראש המדרגה. כשמבינים איך לעשות זאת זה מאוד פשוט ודי מהר מתרגלים לתחושה המוזרה של להישען על כלום. אבל בפעמים הראשונות הופיע שם הפחדונג של עמידת הידיים…

דוגמא אחרת: לפני מספר שנים הלכתי בקביעות לשיעורי קונטאקט אימפרוביזציה. אחד הדברים המדליקים בקונטאקט הוא האופן בו בני זוג לריקוד נושאים זה את משקלו של זה. כשהמשקל שלי נתמך על ידי אדם אחר התנועה נעשית הרבה יותר קלילה: אני יכול לשכב כשהגב שלי מונח על מישהו ולהתגלגל לכל מיני כיוונים. זאת אומרת, דניה המורה היתה יכולה. הרבה פעמים אני הייתי נתקע במצב הזה ולא מוצא איך לצאת ממנו. במשך תקופה ארוכה דניה היתה אומרת לי: "תמשוך את עצמך עם הרגל". אני הייתי שומע, "מבין", "רואה" את ההדגמות שלה ונשאר תקוע. עד שיום אחד זה קרה. אני הייתי שכוב עם הראש למטה, נישא בגובה של יותר ממטר מהרצפה על ידי מישהי. פתאום, הרגל שלי התחילה לשלוח את עצמה הרחק הצידה וקצת אחר כך היא התחילה למשוך את האגן, את המרכז שלי בעקבותיה. מיד הופיעה בהלה, זה הרגיש לא יציב, אני ניתקתי מהמרכז שלי והתחלתי להתגלש בכיוון התרסקות עם הרצפה. אבל כבר אי אפשר היה לעצור. באופן בלתי צפוי, הרגל המשיכה למשוך, המרכז המשיך להימשך בעקבותיה ועקומת התנועה שלי שינתה לפתע את כיוונה מכלפי מטה אל עבר השמים. הבהלה לא פסקה – לא היה לי מושג מה עומד לקרות , כלומר היה לי ברור שאין לי מושג מה עומד לקרות – אבל הופיע גם עונג. מצאתי את עצמי כמעט מרחף תוך כדי זרימה לכיוון הכתפיים של השותפה שלי לריקוד.

מאותו רגע, משיכת עצמי בעזרת הרגל היתה הדבר הכי פשוט בעולם. מאותו רגע, הבנתי גם מה היה לי כל כך קשה בלמצוא את אופן התנועה הזה עד אז: בקיטאידו, הלכתי והעמקתי את החיבור שלי למרכז הגוף. דרכו התקרקעתי וממנו נבעה כל תנועה. שליחת הרגל כך שתמשוך את המרכז בעקבותיה היא סוג תנועה הפוך לחלוטין: הקצוות מובילים, הקרקוע הולך לאיבוד והמרכז מובל במקום להוביל.
ברגע הלימוד של אופן התנועה החדש הופיע שוב הפחדונג – אולי זה הגמול שאנחנו מקבלים על שהצלחנו לצאת מתוך הרגל. ועד שהלימוד הזה קרה, מה שתקע אותי לא היה סתם היעדר הבנה: התקיעות נבעה מתחושה לא מילולית ומאוד ברורה של "איך תנועה קורית". התחושה הזו היתה כל כך ברורה עד שהאופציה של להוביל מהרגל בכלל לא היתה קיימת.

יש לי עוד דוגמאות כאלו. כל אחת מהן חסד כפול של לימוד דבר חדש ו(בעיקר) של השתחררות מהידוע.

דוגמא אחרונה אירעה לפני שבועיים בעת שהתאמנתי לבד. גם הפעם מדובר על משהו שאני תקוע אית�
� המון שנים אלא שהפעם הנס השתחרר בלי "סיבה" מיוחדת: אף אחד לא הדריך אותי וגם לא התעמתתי באופן מיוחד עם התקיעות הזו:

אני זוכר את הפעם הראשונה שקן הראה לי את תנועת הגל שעובר דרך מרכז הגוף ועולה מעלה לאורך כל הגו, בית החזה ועד לידיים. זה היה בגשוקו (סדנה עם לינה) בקיבוץ צרעה לפני שבע או שמונה שנים. עשינו קטה (רצף תנועות) בשם פוריו. באמצע הקטה ישנו סיבוב של 180 מעלות. משהו חביב שאף פעם לא ייחסתי לו תשומת לב מיוחדת. קן הדגים לנו, "תעשו את זה כך". עשיתי "בדיוק" כפי שהוא הראה אבל הוא לא סבר כך. הוא הראה שוב אבל אני לא ראיתי משהו מיוחד. הביקור של קן נגמר ואני שכחתי מהעניין. אבל התנועה הזו הופיעה שוב ושוב: במיזו קטה, בנגארה החמישי (השמות לטובת מי שמכיר) ובעוד מקומות. לפני כמה שנים כבר הצלחתי לראות את התנועה הזו בגוף של קן אבל לא היה לי שום מושג איך לבצע אותה בעצמי. התחלתי לחפש אותה בגוף שלי אבל לא מצאתי שום דבר. איכות תנועתית אחת! שלוש שנים לחפש אותה בלי למצוא כלום? אבל ידעתי שככה זה, שהדברים מתבשלים בגוף בקצב שלהם ושהחיפוש הוא מהות האימון בעוד שהמציאה היא רק הפרס.

כך או כך, לפני שבועיים, כשהתאמנתי לבד בגן הורדים לא ממש חשבתי על התנועה הזו. לקראת סוף האימון חזרתי על קטה חדשה עם בו (מקל) – זנקי שמה – שקן לימד בסתיו. ואז פתאום זה קרה. הגעתי לאמצע הקטה, התנועה והגוף והבו, שלושתם התחברו ולפתע הופיע הגל הזה שעבר דרך הגוף שלי ונשלח החוצה לאורך הבו. הגל הזה היה גדול ממני, נמשכתי בעקבותיו אל מעבר לאן שחש(ב)תי שהתנועה שלי תיעצר והפחדונג הופיע. אדם עושה תנועות לבדו על דשא רחב ידיים – מה כבר יכול להיות מפחיד בזה? ובכל זאת זה קרה.

כמובן שבדקתי אם אני יכול לעשות זאת שוב. הצלחתי לשחזר את האיכות הזו רק באופן חלקי אבל מספיק על מנת לזהות שוב שמדובר בתנועה שהתחושה שלה היא אחרת מכפי שאני רגיל. גיליתי – לא ידעתי זאת קודם – שאני רגיל לעצירה מסויימת בין תנועה לתנועה ושהגל הזה מתרחש כשמוותרים על העצירה. מדוע לקח לי כל כך הרבה שנים לגלות דבר "פשוט" כזה? בין השאר, כי לעצירה היתה תחושה של "נכון". תחושה כל כך ברורה ובו זמנית לא מודעת שלא אפשרה למשהו אחר להופיע.

נעים לי לשים לב שבדוגמאות שהבאתי כאן, המעבר אל הלא נודע היה קשור פיזית (לא רק מטאפורית) להישמטות הקרקע מתחת לרגליי. ברגע שחוויתי את ההישמטות הזו בהקשר מסויים גיליתי שאין שם בעיה אמיתית, שמה שבאמת נשמט הוא לא התמיכה שאני צריך אלא התמיכה שאני רגיל בה ושתמיכה אחרת עומדת מוכנה ומזומנת לרשותי.

אולי – בפרפראזה על ישראל אלירז – הבלתי נודע תמיד ישנו, ממש ממש קרוב ונגיש. אנחנו מפנים אליו עורף לא רק בגלל הרגלי החשיבה שלנו והיעדר הבנה אלא (בעיקר?) בגלל תחושה פיזית-רגשית שמכוונת אותנו שוב ושוב אל אותו כיוון.