תבונת הגוף

כפי שהסברתי ברשימה הראשונה  בסדרה זו, מדיטציית ויפאסאנה מכוונת להביא את המתרגל לראיית הדברים כפי שהם. הדבר נעשה על ידי התבוננות במתרחש והבנת החוקים המניעים את ההתרחשויות בכלל ואת התודעה המגיבה אליהם בפרט. התורה הבודהיסטית מזהה שלוש תכונות אוניברסליות של כל תופעה: אניצ'ה (ארעיות או העדר קביעות), דוקהא (אי נחת או סבל) ואנאתה (היעדר קיום עצמי נפרד). התובנות שהתבוננות המדיטטיבית מביאה לנו אודות אמיתותן של שלוש התכונות הנ"ל והמשתמע מהן משחררות אותנו מראיית העולם השגויה שלנו, פותחות את לבנו ויוצרות בתוכנו הרמוניה.

ההתבוננות המדיטטיבית מבוססת על הימנעות מגירויים, השקטת התודעה והבאתה למצב של ריכוז. השקט והריכוז הללו מאפשרים לנו לזהות את מה שבמצב התודעה "הרגיל" חומק מאיתנו. ברשימה הקודמת הצעתי להסתמך על הקאטה – הצורה – של התנועה על מנת להביא את התודעה ליתר חיות וערנות ובמקום ריכוז ושקט לטפח מגוון של מצבי תודעה אחרים.

כעת אני רוצה לתאר כיצד אפשר לקיים התבוננות עצמית כמו זו של הויפאסאנה תוך כדי תנועה על שלל גירויה. "כמו זו של הויפאסאנה" – קרי כזו המשתמשת בשפה של אניצ'ה, דוקהא ואנאתה. בהחלט אפשר לתאר את לימוד העצמי המתאפשר בתנועה מבקודות מבט אחרות.

על פניו, לא נראה שיש הרבה תקוה לקיים התבוננות ויפאסאנאית בתנועה. התייחסתי לכך מעט ובכלליות בשתי

שמחה וששון אבל עוד מעט הזרועות יתחילו לכאוב. מה יקרה אז? דרום אנגליה סתיו 2009

הרשימות הקודמות אבל כאשר יורדים לפרטים של אניצ'ה, דוקהא ואנאתה נראה שהחיבור לאמנויות התנועה חסר סיכוי:

דוקהא היא כאמור אי נעימות. לפעמים מתרגמים אותה כאי נחת, לפעמים כסבל. מה לתרגול תנועה ולסבל? אנשים רוקדים, עושים ספורט ומתאמנים באמנויות לחימה כי הדבר מסב להם הנאה. אם מישהו לא נהנה מאימון הטאי צ'י שלו, כנראה שכדאי לו להחליף מורה או פשוט להפסיק להתאמן.

גם בעניין של אנאתה – אשליית קיומו של האני – החיבור שאני רוצה לעשות נראה מופרך. הגוף בדרך כלל נתפש כמקור עיקרי לתחושת האני שלנו ולא שער להיווכחות באנאתה. בתנועה אנחנו רוכשים מיומנות ולומדים איך לשלוט בגופנו ובגופם של אחרים. אנחנו עסוקים בלפתח את האני שלנו ובכלל לא מתקרבים לגלות שהוא פיקציה.

לגבי אניצ'ה – ארעיות והיעדר קביעות – יש קצת יותר קירבה שכן תנועה ושינוי הולכים יחדיו. אלא שבלימוד תנועה אנחנו מפתחים דפוסים ומעמיקים אותם (לפעמים זו אפילו מטרה מוצהרת של הלימוד) כך שאפילו בהקשר הזה החיבור אינו פשוט.

ובכל זאת….

גם בפעילות מהנה ונעימה כמו תנועה יש נוכחות של אי נחת – לפעמים סמויה, לפעמים גלויה יותר. מתעייפים, משתעממים, פוחדים, כועסים, מתוסכלים, מקנאים, נרתעים, נעלבים… הרבה מאי הנחת הזו אינה מיוחדת לסיטואציה של תנועה ומופיעה כפי שהיתה מופיעה בכל סיטואציה אחרת. אבל הסיטואציה של התנועה שמה את אי הנחת הזו בקונטקסט מסויים.

ראשית ישנו הגוף. פעמים רבות הגוף שלנו מגיב לאי נחת בדרך מאוד מוחשית ומורגשת. למשל, אני צריך לעבוד אם מישהו שאני לא אוהב והגוף שלי נהיה נוקשה. החוויה הגופנית הברורה הזו מצביעה גם על הכיוון לפיתרון: הרפיית הגוף. אנשים חווים את הקסם הזה שוב ושוב ואולי לומדים כך שדווקא הורדת המחסומים מול מה שמרתיע אותנו היא הדרך להרמוניה.

הגילוי הזה יכול ליצור שינוי עצום אצל אנשים אבל לטעמי הוא לא מרחיק לכת דיו:

הרבה אנשים עוסקים בתנועה משום שהם נהנים מהעיסוק הזה. את רובנו אף אחד לא מכריח להתאמן, איננו עושים זאת לצורך פרנסה או הישרדות. ובכל זאת נכנסת לשם אי נחת. לטעמי הגילוי שאי אפשר להימלט מדוקהא גם בסיטואציות שלכאורה נועדו לשם ההנאה הוא גילוי מרעיש. מכיוון שאי אפשר לברוח לתירוץ של "אני עושה את זה בשביל התעודה/ הפרנסה/ אבאשלי/אמאשלי…" אפשר שיתעורר עניין אמיתי במנגנון הזה ששוב ושוב מביא אי נחת לחיים שלנו.

אימון או שיעור תנועה הם סיטואציה די יוצאת דופן. מצד אחד לא מדובר ב"חיים האמיתיים" אלא במרחב מוגן יחסית. מצד שני – בניגוד למדיטציה בישיבה או למטופל בשיאצו – אנחנו מגיבים, פעילים ויכולים להשפיע הרבה על המתרחש. כך מתאפשר לנו לראות כיצד אנחנו מתמודדים עם אי הנחת שלנו: חוסכים באנרגיה מפחד שנתעייף, מכווצים שרירים, משתמשים בכוח, מחייכים על מנת להסתיר את הרתיעה שלנו… וגם תמונת הראי של אי הנחת: משתוללים קצת יותר מידי כשפתאום מאוד טוב לנו, משוויצים בתנועה שלנו כשנדמה לנו שהיא יפה, משתדלים להיות יותר מהירים/חזקים/מרשימים מאחרים…

כל אלו הן אסטרטגיות מובנות מאליהן אבל מי שמצליח לזכור שהוא בא לאימון בסך הכל בשביל להינות עשוי לעמוד נדהם נוכח המאמץ התמידי והדי אוטומטי שהוא משקיע על מנת להימלט ממה שמאתגר אותו ולהשיג לעצמו עוד ועוד ממה שנעים לו. כשעוצרים לרגע מתברר שלמרות ההצלחות לכאורה של המאמצים הללו הם לא משנים את מצב העניינים הבסיסי: אי הנחת אורבת לנו ומרוב שאנחנו מפחדים מהצל שלה אנחנו עסוקים בה לא פחות מאשר במה שמתרחש כאן ועכשיו.

נדמה לי שאחת הסיבות שאנשים לא עושים את העצירה הזו ולא מתעוררים מהמאבק המיותר הזה היא המנהג המובן מאליו להציב כל מיני מטרות שבשלן אנו מתאמנים: הגנה עצמית, בריאות, הצלחה וכו'. הפחדים וההעדפות נתפשים כמפריעים למטרות הללו וכלא רלבנטיים למה שחשוב באמת. בתפישה כזו כל מה שיש לעשות הוא להתגבר על ההפרעות הללו ולהתמקד במטרה. באימון האישי שלי וגם כמורה אני מנסה להעמיק את ההבנה שכל דבר שמתרחש באימון – בתוכנו ומסביבנו – הוא בעל ערך וראוי להתייחסות.

מה לגבי אנאתה (היעדר אני)? רקדן וירטואוז שמשכלל את היכולת שלו בהרבה עבודה קשה, מודע לכך שהוא "הכי טוב בתחום שלו" ומקבל חיזוק לכך בכל פעם שהקהל מוחא לו כפיים. או סמוראי עז נפש שעסוק בלהגן על חייו ולהרוג אנשים אחרים… נראה שהסיטואציות הללו מחייבות אגו גדול וממש אינן מתאימות להתעסקות עם מושג ערטילאי של אין אני. האמת היא שזה לא בדיוק כך. היינריך פון קלייסט כתב מסה נפלאה בשם "תיאטרון המריונטות" בה הוא מתייחס להכרח של הרקדן לוותר על עצמו.

והנה תיאור של החוויה המיסטית המעצבת – שמתרחשת מיד אחרי ניצחון בקרב – של מייסד האיקידו מוריהיי אואשיבה שנחשב לאחד מגדולי הלוחמים של המאה ה-20 (תודה לזאב ארליך על המובאה).

בשנת 1925 קצין מחיל הים היפאני הגיע לביקור אצל אואשיבה בדוג´ו שלו באָיַיבֶּה. הקצין היה ידוע בכישוריו באמנות הלחימה בחרב. ויכוח אודות היבטים שונים באמנויות הלחימה הביאם לידי הסכמה לערוך קרב. אואשיבה מסר לקצין חרב מעץ והורה לו להתקיפו במלוא העוצמה וללא חשש. זועם על עזות המצח של אואשיבה, הסתער הקצין במלוא כוחו וללא היסוס. אואשיבה בידיים ריקות התחמק בזריזות ובמיומנות מהתקפותיו. לאחר נסיונות רבים התמוטט הקצין באפיסת כוחות ואואשיבה יצא אל החצר לשטוף את פניו במים קרים מהבאר ולהרגע. הוא מספר שבעודו צועד בין העצים, הרגיש את האדמה רועדת תחת רגליו והוא התעטף בקרני אור זהובות. הוא איבד כל תחושה של מקום וזמן, ואז לפתע הכל הובן לו באופן בהיר ובוהק. "ראיתי את האלוהי" סיפר לאחר מכן, בתארו את החוויה. "חוויתי הארה רוחנית אמיתית, וודאית ומהירה. ניצחון על האני. הבנתי באחת את טבע הבריאה: דרכו של הלוחם היא לגלות את האהבה האלוהית, רוח אשר חובקת ומזינה את כל הדברים. דמעות של הודיה ואושר זלגו על לחיי. ראיתי את היקום כאילו היה ביתי, ואת הירח, השמש והכוכבים כחברי הקרובים. תחושות שייכות לדברים חומרניים נעלמו לחלוטין."

אימונים – האינטנסיוויות הפיזית והמנטאלית שלהם, החיבורים שהם יוצרים בגוף ובתודעה, האינטימיות שהם

ציור של מורה הזן סנגאי. לצד הצפרדע כתוב: "אם על ידי ישיבה אפשר להגיע להארה הרי שאני כבר מזמן…"

יוצרים בין אנשים – בהחלט מביאות חוויות דרמטיות. מכיוון שמעצם טיבן החוויות הללו נדירות אני מעדיף לפנות אל מה שנוכח בכל אימון – האופן שבו אנחנו יוצרים ומזינים את האני שלנו.

אפשר לכתוב הרבה על האגו המתפתח באימון ועל איך לעבוד איתו אבל אני אסתפק באמירה אחת. אחד התרגילים האהובים עלי בקיטאידו הוא סוג של קפיצות נמוכות שאנחנו קופצים. זו באמת הרגשה נהדרת לקפוץ כך עם גוף פתוח וחי אבל הקפיצה עצמה היא לא יותר מקפיצת צפרדע. משהו חסר תועלת לחלוטין שאי אפשר באמת להתגאות בו. מישהו קפץ רחוק, מהר או יפה – סו וואט? ובכל זאת נכנסת לשם תחרותיות וגאווה ותסכול. כשבן אדם מבין שהוא גאה על כך שהוא קופץ כמו צפרדע מתבקש חשבון נפש עמוק.

חוויית האני היא לא רק אגו נפוח אלא דרך תפישת עצמנו כסובייקט הקולט ומגיב לאובייקטים. באימון אפשר לפתח מודעות לאופן בו אנו מזינים את החוויה הזו. למשל המחשבה שלנו שמפטפטת ללא הרף. אנחנו עושים תנועה והיא חושבת על הארוחה של אחרי האימון, משבחת אותנו אם "הצלחנו" ונוזפת אם לא וכו'. לפעמים נדמה שהדיבור הפנימי הזה באמת רלבנטי למה שמתרחש כשהוא נותן לנו הוראות איך להניע את גופנו. אבל האמת היא שהגוף נע ללא הדיבור הזה. בעצם הדיבור הפנימי – בין אם הוא פטפוט, ביקורת או מפקד – הוא די מיותר. ובכל זאת הוא קיים. הוא לא סתם קיים: זה הוא דיבור בגוף ראשון (שמתייחס אל כל מיני אובייקטים בגוף שלישי) וכך יוצר תחושה של מישהו שקיים. יום אחד אתה מגלה שהגוף זז, חווה ומגיב בלי קשר לדיבור הפנימי שיוצר את האני ואז אתה יכול לשאול – בשביל מה בכלל צריך אותו?

גם הגוף יכול להזין את האני. כל כיווץ בגוף, כל יצירה של מתח והתקשחות נותנים לנו חוויה גופנית של משהו מוצק ונפרד. על פניו זו "האמת" אבל כשלומדים לרכך ולהרפות את הגוף, כשלומדים להביא את העוצמה של הגוף בלי להוסיף לכך התנגדות או מאמץ התחושה היא מאוד חיה והרבה פחות מוצקה. הרבה מהמאמץ הגופני הלא נכון שלנו ("מאמץ נכון" הוא מושג בודהיסטי) נובע מהעדפות, תשוקות וגחמות של האני שלנו. כשנהיים מודעים לכך שהגוף הוא ביטוי של התודעה, החיפוש אחרי זרימה וחיבור נכון בגוף חורג מהמסגרת של מיומנות גופנית גרידא.

אני לא מציע כאן להשתחרר מאשליית האני על ידי הרפיית הגוף (למרות שזה לא רעיון רע כל כך והוא נוכח ביוגה, תרגילים טאואיסטים ועוד שלל שיטות תנועה) אלא דווקא לנוע לכיוון ההפוך של השחרור ולזהות את המתח הגופני שלנו כביטוי של האני. ההוצאה הזו לאור של דפוס שגור כל כך שפועל במחשכים היא אלף בית של ויפאסאנה.

גם את הקטגוריה הויפאסאנאית השלישית, זו של אניצ'ה – הארעיות והיעדר הקביעות של כל הדברים – אפשר לתרגל בשני האופנים הללו. הכיוון הברור הוא להיעזר בזרימה של התנועה על מנת לחוות ולהפנים שאין קביעות בעולם כלל. אלא שאני משייך את הפן הזה של התרגול לסמאתה, עליה כתבתי ברשימה הקודמת: יש כאן מצב גופני-תנועתי שמשפיע על התודעה שלנו. אין כאן בהכרח התבוננות וגילוי.

דווקא הפניית תשומת הלב אל כל הפעמים בהם אנחנו מנסים לקבע דברים תוך כדי תנועה יכולה להאיר את עינינו לגבי האמת שבאניצ'ה. הקיבועים הללו הם באמת רבים: אנחנו מניעים חלק גוף אחד ושוכחים משאר הגוף שלנו, אנחנו מנסים להניע או להשפיע על אדם אחר וקוטעים לשם כך את התנועה שלנו. שוב ושוב מופיע האינסטינקט שלנו לעצור את תנועתם של דברים (הגוף שלנו, גופו של אדם אחר) על מנת שנוכל לשלוט בהם.

סוג אחר של עצירה הוא מנטאלי. אנחנו מניעים את הגוף שלנו בהתאם לדימויים שנשתיירו בנו מהתנסויות קודמות ולא מתוך הקשבה למתחולל עכשיו. כשמנסים לרקוד עם בן זוג או להפיל מישהו באמנות לחימה חוסר ההקשבה הזה נחשף מיד. פעמים רבות מתייחסים לכך כאל מיומנות לא מספקת ותו לא ומאבדים הזדמנות לראות את הנטיה שלנו לנהוג כאילו מה שהיה או שיהיה.

כאשר אנחנו נהיים מיומנים מספיק אנחנו קצת יותר זורמים היכן שקודם ניסינו לעצור והטכניקה שלנו נהיית יעילה והרמונית יותר. למרות שלכאורה זו המטרה של לימוד תנועה הרי שבהקשר של התבוננות עצמית הזיהוי של היתקעות הוא לא פחות חשוב.

הפניית תשומת הלב אל "מה שלא עובד", לא על מנת לתקנו אלא על מנת להוציא אותו לאור אינה מהלך מובן מאליו. מי שבתרגול שלו מדגיש הצלחות וחוויות נעימות אולי לא ירצה ללכת בכיוון הזה. אבל כדי שתרגול יגע בכל החיים שלנו הוא איננו יכול להסתפק בחלקים היפים של הקיום. החלקים המאתגרים יותר קיימים גם הם ותרגול שלם הוא כזה שמאפשר לנו לבוא גם עימם במגע בלי להיבהל ובלי להיאבק.

אסיים עם קטע של אאוקי הירויוקי שסימן את פרישתו מעולם הקראטה ופנייתו ליסד את אמנות השינטאידו:

תקוותי היא שהקראטה העתידי המזהיר שלנו לא יתפוש רק חלק של העולם, אלא שכיקום מתפשט ללא סוף יכיל בתוכו את העולם כולו (כלל לא בטוח שכשזה יקרה עדיין נשתמש במונח קראטה). או אז קראטה כבר לא ישמש כלי של ביטוי דרך אמנות לחימה אלא אמנות שעוסקת בבעיית הקיום האנושי.
כעת אני משתוקק ביותר לבטא בגופי שלי את מה שחשתי בסתר, כלומר מה שנחשב כמעט בלתי אפשרי לבטא בגוף. ואני גם מבקש לפגוש עולם שתמיד נשאר בלתי נתפס.