תבונת הגוף

ביום ששי הקרוב תתקיים הליכת שלום לאורך תוואי החומה באל-ולאג'ה, ליד ירושלים. מוזמנים מאוד להצטרף. פרטים בבלוג של דהרמה אקטיביסטית.

ועכשיו לרשימה עצמה:

אחרי שאהוד ברק הרכיב ממשלה בשנת 1999, חלפה שמועה נרגשת בקרב תלמידי החוג למתמטיקה באוניברסיטה העברית: הפרופסורים של המכון ללימודים מתקדמים בגבעת רם חישבו ומצאו – בעזרת תורת המשחקים – שמר ברק הרכיב את הממשלה היציבה ביותר שהיה באפשרותו להקים. כחלק מהאופוריה הכללית (בחוגים מסוימים) שהנה הסתיים עידן נתניהו ושחר חדש מפציע, זו היתה הוכחה קטנה ומיידית שאהוד ברק (שמחזיק תואר במתמטיקה ופיזיקה – כנראה אפילו לקח קורס בתורת המשחקים) יודע מה הוא עושה. כידוע, הממשלה היציבה הזו ורה"מ המבריק שלה שרדו פחות משנתיים.

מה שמעניין בהקשר של הרשימה הזו הוא שתורת המשחקים קשורה אולי גם לפריצתה של האינתיפאדה השנייה שהביאה לסיומה בטרם עת של ממשלת ברק: בסרט התיעודי "מיליון קליעים באוקטובר" (מומלץ לראות – הקישור הוא לסרט ממש ולא רק לטריילר) חוזרת ונשמעת הטענה כאילו ברק הלך במודע לפיצוץ של ועידת השלום בקמפ דייויד. הוא הציע לצד הפלסטיני הצעה שאי אפשר לסרב לה. הצעה כל כך "נדיבה" מצד ישראל וכל כך "מוצלחת" מבחינתם של הפלסטינים עד שהיא מותירה להם שתי ברירות: או שיקבלו אותה (ואז ישראל מקבלת את סיום הסכסוך בלי זכות השיבה ועם המשך שליטה בירושלים ובגושי התנחלויות ועוד ויתורים פלסטינים), או שידחו אותה ואז יואשמו בכישלון השיחות בעוד ששראל תוכל להמשיך לשלוט בשטחים בלי שאף אחד יבוא אליה בטענות.

אפשרות שלישית – אי הסכמה פלסטינית והמשך המשא ומתן – לא היתה אפשרית מבחינת ברק כי למה להמשיך במשא ומתן אם שתי האפשרויות הקודמות עדיפות לישראל? ומה לגבי אפשרות רביעית, זו של אינתיפאדה פלסטינית? אין בעיה! אינתיפאדה תהיה הרסנית מבחינת הפלסטינים וממילא ישראל וברק יוצאים נקיים כי הפלסטינים הכשילו את השיחות.

בשפה של תורת המשחקים, שתי האפשרויות הנוספות הללו היו לא-רציונליות: המשך המשא ומתן היה לא- רציונלי מבחינת הישראלים ואינתיפאדה היתה לא-רציונלית מבחינת הפלסטינים. תורת המשחקים מושתתת על ואינה אפשרית ללא ההנחה של "שחקנים" רציונלים – זכותה – אבל מי באמת חושב שהשחקנים במזרח התיכון הם רציונלים?

אהוד ברק הוא לא העניין כאן. גישת מיקסום הרווחים שנמצאת בליבה של תורת המשחקים השתלטה על מערכת היחסים בין ישראל לפלסטינים ומסיבה לכולנו נזק.

נדרש אולי הסבר קצר ומאוד חלקי על תורת המשחקים (שהתפרסמה מאוד בישראל כשפרופסור ישראל אומן – מאותו מכון ללימודים מתקדמים בירושלים – זכה בפרס נובל בכלכלה). הסבר מקיף ויפה אפשר לקרוא כאן.

תורת המשחקים באה לנתח ניתוח מתמטי, סיטואציה בה מספר גורמים משתמשים במשאבים משותפים. הגורמים הללו – שחקנים בלשון המתמטית – יכולים להיות אנשים, ארגונים, מינים ביולוגים, מדינות וכו'. השימוש במשאבים נע בטווח שבין שיתוף פעולה ליריבות מרה. כל שחקן שואף להגיע לתוצאה מיטבית מבחינתו אבל התוצאות מושפעות ממהלכים של שחקנים אחרים שאינם בשליטתו מה שכמובן מקשה מאוד על בחירת המהלכים הראויים. ארגונים רבים – ובכללם מדינות – עושים שימוש נרחב בתורת המשחקים על מנת לתכנן את מהלכיהם.

כאמור, תורת המשחקים מבוססת על ההנחה שמדובר בשחקנים ראציונליתם. קרי שחקנים שמה שמניע אותם הוא הרצון להגיע לתוצאה המיטבית האפשרית מבחינתם. מכיוון שזה מה שמניע אותם אז כששחקן צריך לבחור בין שתי אסטרטגיות שונות הוא יבחר בזו שתביא לו את התוצאה הטובה מבין השתיים. וכיצד מודדים איזו תוצאה היא טובה יותר (נניח, שלום בלי אל-עריש לעומת אל-עריש ללא שלום)? גישה פשטנית תייחס ערך רק לפרמטרים כגון ביטחון, כלכלה, גבולות אדמה וכו' ולא לאידיאולוגיה, רגשות נקם וכו'. אין חובה לנקוט בגישה הפשטנית הזו. אפשר לנסות ולכלול במודל של תורת המשחקים גם פרמטרים מהסוג השני אלא שזה מסבך בהרבה את הניסיון להעריך את טיבן של התוצאות המתקבלות: קל יחסית לכמת את הערך של חידוש הבניה בהתנחלויות מבחינת כמה כסף ירוויחו הקבלנים, בכמה תגדל אוכלוסיית המתנחלים וכו'. הרבה יותר קשה לתת מספר שיסמן את הערך של ההצלחה הזו מהבחינה האידיאולוגית.

בכל מקרה, מי שמאמין בכך שאפשר לכמת את המציאות באופן פחות או יותר מדויק יכול בהחלט להתנהל כפי שנטען (בסרט) שאהוד ברק התנהל: לבחור אסטרטגיית משא ומתן שלכאורה מותירה לפלסטינים רק שתי ברירות (כי את הברירה השלישית ברק לא רוצה ואילו הברירה הרביעית פחות טובה מבחינת הפלסטינים) ששתיהן טובות מבחינתו.

דרך אגב, היום אפשר להגיד שהאינתיפאדה השנייה אכן היתה הרסנית לפלסטינים. הם שילמו עליה מחיר כבד ומצבם היום גרוע בהרבה ממה שהיה לפני עשור. העובדה שהאינתיפאדה היתה הרסנית גם בשביל ישראל לא משנה את העובדה שהיא כנראה הזיקה לעם הפלסטיני יותר משהועילה לו. כלומר, הטעות של ברק לא היתה בקביעה שאינתיפאדה איננה כדאית לפלסטינים אלא בכך שהאמין שזו סיבה טובה לכך שהם לא יבחרו בה.

אפשר לטעון טענות רבות נגד השימוש בתורת המשחקים ככלי לקביעת התנהגות של מדינות: שאי אפשר באמת לכמת את הערך שאנחנו מייחסים לפרמטרים השונים או שהמציאות מורכבת מכדי שאפשר יהיה לשער את כל ההשלכות של מהלך כזה או אחר. אפשר אפילו לטעון – בעזות מצח בודהיסטית – שההפרדה בין השחקנים השונים היא שגויה ושהערך האמיתי של תוצאה אמור להיקבע לפי המשמעות שלה לכל הצדדים המעורבים ולא רק עבור הצד "שלנו".

אבל הטענות הללו (חוץ מהאחרונה) הן טענות טכניות לגבי מה אפשרי ומה אינו אפשרי. גם אם לקראת הפיסגה שתתקיים בקרוב בוושינגטון, יוותרו המנהיגים השונים על היומרה המתמטית, די ברור שיש להם סדרי עדיפויות והם מייחסים כל מיני ערכים לקלפי המיקוח שבידיהם ולדברים שהם רוצים להשיג. לכן הטענה שלי כלפי ההתנהלות המדינית שלנו (ושל הפלסטינים) היא אחרת: מה שאני רוצה להסב אליו את תשומת הלב הוא ששלום אינו דבר שנמצא ברשימת המטרות של אף אחד מהצדדים בשיחות.

ארצות הברית רוצה יציבות, לחזק את בנות החסות שלה במזרח התיכון ויוקרה. ישראל רוצה ביטחון והכרה בהיותה מדינת הלאוםו של העם היהודי. הפלסטינים רוצים מדינה ופיתרון לבעיית הפליטים. אולי יקראו לשיחות הללו שיחות שלום אבל הן יסובו על דברים אחרים – ביטחון, פליטים וכו'. אני תוהה איך יכול לצאת שלום מתהליך ששלום אינו אחת המטרות שלו.

העובדה שהשיחות הללו אינן על שלום מתבהרת כשמדמיינים מה יכולות להיות הציפיות של הישראלי היוני הממוצע מהשיחות הללו: ישראלה ישראלית שמצביעה לציפי לבני היתה נורא רוצה שישראל תצא כבר מהשטחים, שיחזירו את המתנחלים לתחומי הקו הירוק, שהילד שלה לא יעמוד במחסום חווארה ושלא יהיו פיגועים. אני ממש יכול להרגיש את הכמיהה שלה לכל הדברים הללו –אבל מה להם ולשלום?!

אפשר לנסות ולתרץ שבלי ביטחון לישראל ובלי מדינה לפלסטינים לא יהיה שלום. אבל האם זו באמת הסיבה לכך ששלום אינו אחת המטרות שלנו? האם לא מוזר שמה שאנחנו רוצים זה את התוצאות של השלום – ביטחון, פריחה כלכלית, רכבת לדמשק… – ולא את השלום עצמו? האם זה לא אומר שאיבדנו משהו?

כן, ביטחון זה חשוב מאוד ועצמאות לאומית היא חשובה מאוד אבל שלום ממש לא מתמצה בכך שעמים אחרים מסכימים שנגשים את הזכויות והצרכים שלנו. שלום הוא הלך רוח של ידידות ולא של עוינות. שלום הוא העדרם של פחד, שנאה וכוחנות. שלום הוא השתלבות הרמונית במציאות הסובבת אותנו במקום ניצול הצבא הגדול, הכלכלה החזקה והקשרים הבין לאומיים על מנת להשיג בכוח את מה שאנחנו רוצים. שלום הוא גם ההבנה הבודהיסטית השערורייתית שהרווחה שלי אינה נפרדת מהרווחה של השכנים שלי. ולמרות ששלום אינו מתמצה בהכרה של אחרים בזכויות שלנו הוא בהחלט כן הכרה שלנו בזכויות של אחרים.

נכון, הדברים שמניתי למעלה לא תלויים רק בנו. הם תלויים גם ברצון – ברצון הטוב – של הפלסטינים. אבל הרצון הטוב שלנו תלוי רק בנו. האם הוא קיים? האם הניתוח הלכאורה ראציונלי של המציאות שלפיו עלינו לנצל את הקלפים שלנו כדי להשיג כמה שיותר, באמת מוליך לתוצאות רצויות (דרך אגב, "פרדוקס" בסיסי בתורת המשחקים עונה שהתשובה על השאלה הזו היא שלילית. משום מה כולם מתייחסים לפרדוקס הזה כאל קוריוז נחמד ולא כאל משהו ששומט את הקרקע מתחת לגישה ה"ראציונלית").

זה לא רק ביבי וברק והימין שהפנו עורף לשלום כערך עם כל מיני כינויי גנאי כגון עכשוויזם משיחי או סמול. ארגוני השמאל המוכרים ביותר לציבור הישראלי – בצלם, רופאים לזכויות אדם, תראבוט, מפגיני שייח ג'ראח, רבנים לזכויות אדם וכו' – נאבקים למען צדק, למען זכויות אדם ונגד עוול ונישול. אלו הם מאבקים ראויים מאוד ופעמים רבות אלו מאבקים הרואיים ולא צריך לוותר עליהם אבל הם אינם מאבקים למען שלום. הציבור הרחב בישראל לא מכיר כמעט ארגונים שמנסים לקדם שלום. שלום קיבל כזה שם רע בישראל עד שגם בשמאל מתייחסים אליו בחשדנות (דוגמא מצוינת היא הנאום המצוטט רבות של שרה בנינגה בשייח ג'ראח. זה נאום מלהיב, חד ואני אוהב את החזון שבו. אבל יש בו את האמירה "אנחנו לא נאבקים על הסכם שלום. אנחנו נאבקים על צדק").

ה- 21/9 הוא יום השלום הבין-לאומי. בשנה שעברה היו ארגונים ישראלים שציינו את היום הזה. השנה נראה שישראל נעדרת מהמפה של יום השלום.

אפשר להבין למה אלו הם פני הדברים אבל הויתור על תרבות של שלום הוא דבר שאנחנו ל איכולים להרשות לעצמנו.

אז הנה כמה ארגוני שלום ישראלים-פלסטינים שעושים עבודה טובה וחשובה:

פורום המשפחות השכולות

IPCRI – מרכז ישראל-פלסטין למחקר ומידע

לוחמים לשלום