תבונת הגוף

ישנן דרכים שונות בהן הגוף מאפשר לנו לגעת ברוח. יש טעם לפרוס את הדרכים הללו לא רק כדי לתאר אותן אלא גם כדי להבהיר שהן שונות זו מזו. כשהתחלתי לכתוב התברר לי שאני מפרט הרבה מעבר למה שצפיתי – מבחינה זו הכתיבה הבהירה גם לי כמה נקודות חשובות – ושיהיה צורך לחלק את הדברים למספר רשימות. יום אחד אני אלמד לקצר, אבל עד אז הנה החלק הראשון:

הגוף כמשנה תודעה

הדרך הזו היא אולי הטבעית ביותר ונדמה לי שהיא גם מה שרוב האנשים חושבים עליו כשהם חושבים על הגוף בהקשר רוחני. הגוף משפיע על התודעה והגילוי של עוצמת ההשפעה הזו הוא מרגש מאוד. הרצון לשחזר חוויות של חיות או שחרור דרך הגוף נתפס כמובן מאליו. חוויה עוצמתית חד פעמית של שמחה, שחרור או חיבור יכולה להניע אדם להתמיד בתרגול כלשהו בתקווה לשחזר אותה. כשמתברר שאכן אפשר ללמוד איך לעשות זאת, שיש שיטות מפורטות שעוסקות בכך זה כמו למצוא אוצר. עבודה עם צ'אקרות, תרגולי נשימה שונים, סגנונות של יוגה, מדיטציה טאואיסטית, מחול סופי וכו' הן דוגמאות לשיטות ששינוי התודעה הוא מטרה עיקרית אם לא בלעדית שלהן. יש גם מגוון טכניקות סגפניות ששואפות להתמיר את התודעה דרך הגוף. הנה תרגול כזה של הימאבושי – סגפני ההרים היפנים – שאינו מאוד מוכר בארץ:

דרך אגב, התרגול הזה (שנקרא טאקיגיו) כולל טקס שלם של הכנה ו"דיבור" עם המפל. אפשר לראות דוגמא מצויינת כאן.

לצידן של השיטות והטכניקות הללו שלעתים יש להן גם תיאוריה מפורטת ומדויקת, ישנן חוויות ספונטניות של התעוררות דרך הגוף. זה קורה בריקוד, בהתעלסות וגם "סתם" בהליכה ברחוב. יש סיפורי זן רבים על אנשים שהוארו בעת טאטוא עלים בחצר או הסתכלות על פרח. קחו למשל את הסיפור הידוע למדי על נזירה ששאפה בכל מאודה להתעורר. לילה אחד היא יצאה לחצר כדי למלא דלי מים מהבאר. היה זה ליל ירח מלא והירח השתקף במי הדלי. לפתע נשמטה תחתית הדלי וכל המים נשפכו. באותו רגע זכתה הנזירה בהתעוררות. היא כתבה על כך שיר: אין מים בדלי, אין ירח במים. מה הבינה הנזירה? שכשם שהירח שבמים הוא אשליה כך גם האני שבתוכה אינו אלא השתקפות. אבל הבנה כפעולה קוגניטיבית אינה באמת המילה המתאימה לתאר את שהתחולל באותו לילה. האוויר הקר, משקל הדלי, החיפזון לחזור אל תוך המבנה, חלקות המים, העגול המושלם של הירח וניצנוצו בתוך הדלי כל אלו הצליחו לתפוס את תודעתה של הנזירה ולסדוק בה את מה שמאמצי המורים שלה לא הצליחו לפצח. היא היתה מחוברת למים עד כדי כך שכשהם נשפכו משהו בה נשפך גם כן.

הערת התודעה דרך הגוף מתרחשת בשלל צורות. נדמה לי שאת כולן אפשר לייחס להצלחה של הגוף לשחרר את התודעה מההרגל הכפייתי שלה לתווך את המציאות (זה המקום לציין שהערה ושחרור הן מילים גדולות בז'רגון הרוחני ואני לא מתיימר כאן לחוויות המוחלטות שהן בדרך כלל מציינות. ההערה והשחרור שאני מתכוון אליהן הן זמניות ויחסיות). התודעה באה במגע עם העולם דרך הגוף והיא עושה זאת ברציפות ודרך שלל ערוצים שהמשמעותיים שבהם לענייננו הם ראייה, מישוש ותחושות פנים גופניות (למשל מתח שרירי, צ'י, עונג וכו'). כאמור, התודעה עסוקה בלתווך את העולם מה שאומר ששלל המידע החושי הזה נוגע בנו בצורה ממוסכת ומסוננת: התודעה מתמקדת בחלקים מסוימים ומתעלמת מאחרים, עשרות שנים של שימוש הפכו אותה לקהת חושים ומה שהכי בעייתי מרוב תגובתיות היא לא באמת פנויה לחוות את המתרחש. פן ספציפי – וקריטי – של המסך הזה הוא חלוקת ההתרחשויות והגירויים הגופניים ל"אני" ו"לא אני". התודעה ממקמת את עצמה מחוץ להתרחשויות וצופה בהן כאילו היו "לא אני". היא עושה זאת באופן אוטומטי ובלי קשר לאובייקט בו היא צופה. כך, גם אם תשומת הלב מופנית אל הגוף שלי החוויה היא של אני (התודעה) שצופה במשהו אחר, נפרד ממנה.

ברגעים של חסד המסך הזה יכול להיות מורם ואז אנחנו פוגשים את העולם – את עצמנו – בחיות שאיננו רגילים בה. הרמת המסך מעניקה לנו לא רק חוייה חושית חיה ומשוחררת אלא עשויה גם להעלים את החיץ בין האני ושאינו אני. הגבולות נמסים, ישנה התמזגות.

בגדול, הרמת המסך הזו היא "תאונה" – משהו שקורה בלי שליטתנו. לתאונה הזו יש גורמים אופייניים שניתנים לחלוקה לשתי קטגוריות: גירוי מוגבר ויצירת סיטואציות לא מוכרות או לא צפויות.

הגירוי המוגבר יכול להיות חושי – קרי להגיע "מבחוץ" – או שמקורו עשוי להיות פנימי, תוצאה של אירועים גופניים ואנרגטיים המתרחשים בתוכנו. ההגברה יכולה להיות של עוצמת הגירוי כמו בעת פעילות ספורטיבית (כתבתי על אירוע כזה כאן) או של ריבוי מקורות הגירוי: נסי למשל לעמוד ברחוב ולהאזין לסימפונית הצלילים שמגיעה אלייך. הניחי להם לשטוף אותך מכל הכיוונים, להתערבב אלו באלו בצורה לא מתואמת, להופיע ולהיעלם בתזמונים חסרי חוקיות. דרך אחרת לחוות זאת היא לשכב ולבקש משלוש חברות שיניחו ידיים על מקומות שונים בגופך.

גירוי פנימי מוגבר יכול להיות תוצאה של עבודה אנרגטית-נשימתית (צ'אקרות וכו'). מי שאינו מרגיש בנוח עם הדיבור על אנרגיות יכול לחשוב על מרכזים עצביים ורגשיים או על פעילות הורמונאלית. כך או כך העבודה הפנימית הזו מעירה את החיים שבתוכנו והפעילות המנטאלית משחררת את לפיתה. מרבית השיטות הגופניות להתמרת התודעה שהזכרתי למעלה פועלות באופן הזה של עירור החיים הפנימיים דרך תרגילים אנרגטיים, אולם נדמה לי שהן מסבירות את פעולתן בדרך שונה ממה שאני כותב כאן. בעוד אני מתייחס למידת ההתערבות של התודעה בחוויה ומציג את העבודה הגופנית כדרך להשתחרר מההתערבות הזו הרי שבשיטות הללו נוטים לזהות בין המצב התודעתי למצב האנרגטי. זו אחת הסיבות שצ'אקרות וצ'י למשל נחשבים על ידי אנשים רבים כשייכים לעולם הרוח. זו טעות בעיני. צ'אקרות וצ'י הן חלק מההוויה שלנו בדיוק כמו שרירים ורגשות. ההתייחסות והשימוש שאנו עושים בהם יכולים להיות או לא להיות רוחניים. כשלעצמם אין ב"חומרים" הללו שום דבר רוחני באופן מהותי.

בין אם הוא פנימי ובין אם הוא חיצוני הגירוי יכול להיות נעים, מאתגר או נייטרלי. טנטרה (שהיא פרקטיקה גופנית כללית ולא רק מינית) היא דוגמא לדרך מענגת ואילו סגפנות היא דרך מאתגרת ופחות נעימה. בעוד שחסידי זרמים שונים עשויים לייחס חשיבות לאיכויות הללו של עונג ועינוי ולשלול את האיכות המנוגדת לשלהם, אני מרשה לעצמי לקבוע שלא באמת חשוב מה הדרך שבה אנחנו נעזרים. אם כבר, לדרך הזו יש משמעות אחרת – היא מרגילה את התודעה שלנו לסוג מסוים של חוויות (למשל מענגות או מענות) וכך יוצרת בה התניה שצריך יהיה למצוא דרך להשתחרר ממנה בהמשך.

ישנה גם תמונת המראה של הגירוי המוגבר והיא האטת התנועה. במקום להגביר את עוצמת ההתרחשות אנחנו מחדדים את תשומת הלב ומאטים כך שנוכל לחוות את ריבוי ההתרחשויות ואת השתנותן הבלתי פוסקת. עצם המצב של תשומת לב עדיין לא אומר שמשהו מהותי השתנה בתודעה (ובכל מקרה הפעלה מכוונת של תשומת לב היא אקט של התודעה, לא של הגוף) אבל בזכות תשומת הלב הזו עשויה החוויה החושית לשטוף מעם התודעה מיסוכים והפרדות.

זה באשר לגירוי מוגבר.

סיטואציות לא מוכרות יכולות להיות מגוונות מאוד:

אנחנו רגילים להפעיל את הגוף שלנו בדרך מסוימת. חלק מההרגלים הללו הם דפוסים אישיים שסיגלנו לעצמנו וחלק הם אוניברסאליים – תוצאה ישירה של ההפרדה שהתודעה יוצרת בין האני והאובייקטים שלו. למשל למקד את המבט בדבר כלשהו או לפעול על אובייקטים דרך הידיים שלנו בעוד ששאר גופנו סטטי. שינוי ההרגלים הללו (הרחבת המבט או להניח לגוף שלנו לנוע בלי הפסקה) יכול להעביר אותנו לסיטואציה לא מוכרת בה מתערערת ההפרדה בין האני לסביבתו.

גם השחרור מדפוסי תנועה אישיים שסיגלנו יכול להשליך אותנו לטריטוריה לא מוכרת בה אנו חווים את הכול כחדש וחי במיוחד. הקדשתי רשימה למספר דוגמאות כאלו.

אמנות לחימה כזירה שבה אנשים נאבקים זה בזה מציעה סיטואציות לא צפויות שהן גם מאוד מאתגרות. הצורך לפעול מהר, לכאורה בלי זמן לחשוב ובמצב בו לכל טעות יש מחיר מידי, גורם או שמא מאפשר לנו, לפעול משוחררים ממה שאנו יודעים ובאחדות עם הרגע הזה. תיארתי סיטואציה כזו בעבודת חרב מול המורה שלי. דרך אגב, אותו מצב לחימתי יכול גם לתקוע אותנו בדפוסים הכי מוכרים ולא מוצלחים שלנו ולי לפחות אין מושג מה הגורם להבדל שמאפשר לנו להתעלות. בכל מקרה, החוויות הללו לא מוגבלות לאירועים מיוחדים כמו קרבות. הפתעות יכולות להיקרות בדרכנו גם בסיטואציות הכי בנאליות.

שימו לב שבעוד הדוגמאות לגירויים מוגברים עסקו בהשפעה של הקלט החושי עלינו, הדוגמאות הנוגעות במצבים לא מוכרים עוסקות בפעולה ותגובה למתרחש. הבדל מעניין אחר הוא שבניגוד לשיטות הרבות שהזכרתי ושמבוססות על שינוי התודעה דרך גירויים מוגברים, אין כמעט שיטות שמתבססות על סיטואציות לא מוכרות. מותר להניח שהסיבה לכך היא ששיטתיות והלא נודע הם תרתי דסיתרי. אימון שיטתי בסיטואציות מאתגרות ולא מוכרות מתבסס בדרך כלל על מערכת יחסים בין מורה ותלמיד שלהם מבני אישיות המתאימים לסוג כזה של קשר. מה שחשוב כאן הן הנטיות והיכולות של המורה והתלמיד ואילו שיטת התרגול היא לא הדבר המהותי. לא למותר לציין שיש כאן סכנות. הנכונות של התלמיד להתמסר והנכונות של המורה לאתגר ואפילו לא לכבד את גבולותיו של התלמיד עלולים להוליך להשלכות מצידו של התלמיד או לניצול מצידו של המורה.

לעבודה עם הגוף כמשנה תודעה יש נקודות חולשה רבות. היא מעניקה לנו חוויה שהיא זמנית בלבד. כשהחוויה מסתיימת, התודעה חוזרת למצבה הרגיל וכלל לא בטוח שמשהו מהותי השתנה בנו. ככל שהתרגול הוא שיטתי יותר כך נוצר פער בין מסגרת התרגול – בה אנו נעים באופן מסויים, מגבילים את האינטראקציות שלנו ואפילו הולכים למקומות מיוחדים – לבין חיי היומיום. הפער הזה שקשה מאוד לגשר עליו מוליך לשני דפוסים עיקריים של התנהגות: התעקשות מגוחכת להעתיק את ההתנהגויות הלא טבעיות של האימון אל תוך החיים הביתיים או מנגד, תחושה שביומיום החוויות המיוחדות אינן נגישות ופיתוח תלות בבועה המיוחדת של התרגול.

דווקא האפקטיביות של התרגולים הגופניים עלולה ליצור אצלנו גישה מכאניסטית כאילו כל מה שצריך זה להפעיל את המתגים הנכונים והגוף-תודעה שלנו יכנסו למצב פעולה מיטיב. זה הרבה יותר דומה ללקיחת תרופה מאשר למשהו שיכול להיחשב כתרגול יצירתי ומודע.

חיסרון רציני אחר הוא שהטכניקות הללו לא מלמדות אותנו הרבה על עצמנו. הן נותנות לנו טעם של חופש וחיבור שיכולים להיות נחלתנו אבל לא נותנות שום רמז על מה עוצר אותנו מלהיות חופשיים. כמו כן, החוויות שהן מייצרות הן מאוד נעימות אבל לא בהכרח משחררות. אנחנו עלולים להתבלבל ולכנות את הנעימות והחיוניות הללו בשמות גדולים כגון חוייה ישירה, חופש וכו'.

החיסרון הגדול ביותר הוא שהגישה הזו עלולה להיות עוד דרך שבה התודעה מקמבנת את המציאות, עוד טכניקה להשיג חוויות נעימות ולהעניק לנו תחושת משמעות מזויפת. יש מי שהולכים לעשות קניות, אחרים מבלים במסעדות ויש את הרוחניים שעושים קונדליני/שיאצו/מדיטציה כל יום.

ויש עוד חסרונות אבל לצידם יש כמובן גם יתרונות. זה לא דבר של מה בכך לחוות את העולם עם תודעה פתוחה אפילו אם באופן זמנו. זו חוויה שגם מערערת את המובן מאליו שלנו וגם מראה מה אפשרי לנו אם רק נרצה אותו. החווית הללו יכולות להיות גם נקודת מוצא לחיפוש שנמשך חיים שלמים וגם נקודות הזנה חיוניות לאורך החיפוש הזה שהוא מאתגר ורווי משברים.

בגדול התרגולים הללו בריאים מאוד וחלקם הם הדבר הכי בריא שיכול לקרות לנו. זה נהדר לקלף את קליפות המובן מאליו וקהות החושים, להעיר את החיוניות של הגוף שלנו. למרות מה שכתבתי לפני מספר שורות, שיעור יוגה הוא בכל זאת דבר מועיל ובריא יותר מאשר סיבוב בקניון.

התרגולים הללו מחברים אותנו לגוף שלנו. אם לצטט את אלכסנדר אז ההתעניינות בחיי הגוף, המודעות למה שקורה בתוכו, לאופן בן הוא מגיב ונע, המיומנות שמתפתחת ביכולת להנות ממנו אמורות להיות המורשת הטבעית של כל אדם.

האם היתרונות הללו עולים על המחיר שבחסרונות שמניתי? ללא ספק כן.

בימים הקרובים רשימת המשך על שתי הדרכים האחרות – הגוף כמשקף את התודעה והגוף כנוגע בתודעה.