תבונת הגוף

החלק הראשון בסדרה – הגוף כמשנה תודעה – כאן

הגוף כמשקף את התודעה

הראה לי איך אתה זז ואומר לך כיצד התודעה שלך מותנית. מאחר והגוף והתודעה שלנו ארוגים זה בזה המשפט הנ"ל אמור להיות אקסיומה מובנת מאליה. משום מה הוא נותר נחלתם של יודעי סוד מועטים. נכתבו כמה ספרים מצוינים על האופן שבו הגוף משקף את פעולת התודעה וכמה מהם נסקרו על ידי באתר הזה. החביבים עלי הם ספריהם של צ'ארלס ז'נו, יהודית בינטר וטקואן סוהו. גם היינריך פון קלייסט עשה עבודה טובה.

משום מה התובנות של הכותבים הללו אודות עבודת הגוף כדרך ללימוד העצמי לא הבשילו לכדי מודלים או דרכי עבודה מגובשות וכל דור נדרש לגלות אותן מחדש. דבר זה עומד בניגוד בולט לשפע השיטות והטכניקות שהזכרתי בחלק הקודם אודות הגוף כמשנה תודעה. אני חייב את ההבנה שלי לאופן שבו התודעה המפרידה מתבטאת דרך הגוף לצירוף מקרים. באותה תקופה שהתחלתי ללמוד שיאצו ולהתאמן בקיטאידו התחלתי גם להשתתף בקבוצה שעניינה היה לימוד העצמי. הייתי מגיע לפגישות השבועיות של הקבוצה הישר מאימון הקיטאידו. תודעת המתחיל שלי הייתה חופשייה מהסברים והרגלים אודות המהות של האימון. היא גם הייתה צנועה מכדי לחשוב שהתודעה היא חזות הכול ושתרגול גופני יכול לשמש תחביב בריא לכל היותר. כך שהחיבור בין מה שלמדתי עם א' על העצמי לבין מה שעשיתי בקיטאידו ובשיאצו היה לי ברור מאוד.

בחלק הקודם תיארתי גישה שמנסה לשנות את התודעה דרך הגוף ואילו כאן העניין הוא לא לשנות דבר ובמקום זאת להבין דרך הגוף את התודעה על שלל ההעדפות, השיפוטים והתגובתיות שלה. כלומר במקום לחפש אי-שניות, לחוות דרך הגוף את תוצאותיה של השניות. לא מעט מהכתיבה בבלוג מוקדשת לעניין הזה בדיוק:

• הסבר עם פירוט לא ארוך מדי אפשר למצוא כאן.

• בסופה של הרשימה הזו אני מנסה להסביר דרך תגובה ספציפית את ההבדל בין לשנות את עצמנו ללמוד את עצמנו. חלק מהתגובות גם מתייחסות לכך.

• כאן יש דברים שכתבתי בעקבות ספרו של צ'ארלס ז'נו.

על רגל אחת, הגוף מפגיש אותנו עם העולם ולכם צפייה בגוף יכולה להיות צפייה באופן שבו האני מגיב לגירויים ולאתגרים שהעולם מביא לו:

עד כמה אנחנו נותנים לתנועה – שלנו או של אדם אחר – להיות חופשית ועד כמה אנחנו שולטים בה? למשל כשאנחנו רוקדים עם מישהו או נלחמים בו או "סתם" משחקים. כשיש לנו תפקיד של מוביל או תפקיד של מובל, כשמגרים אותנו, כשאנחנו מתעייפים, כשאנחנו מתלהבים… מאחורי השליטה הזו אפשר לזהות דברים שונים: פחד, דעתנות, צרות אופקים, חוסר סבלנות, שחצנות וכו'. מאחר שהחקירה שלנו כאן איננה פסיכולוגיסטית אז הפחד, הדעתנות וכו' אינם מעניינים אותנו כשלעצמם. בעצם הם סימפטומים שמבטאים מצב קיומי של אני נפרד שמתוקף נפרדותו מרגיש מאוים ומחפש דרכים לחוש ביטחון.

האם אנחנו מתמקדים בהתרחשות פיזית אחת או מצליחים להישאר פתוחים לשלל ההתרחשויות? למשל לאיברי הגוף השונים שנעים, לכל שדה הראייה, לכל הצלילים שנקלטים באוזן? מתי אני נתפס על מושא אחד? איך קורה המעבר מפתיחות להתמקדות או ממושא התמקדות אחד למשנהו? ההתמקדות הזו מבטאת את השיפוטיות שלנו (זה חשוב, זה לא), את הצורך שלנו במשמעות (זה מה שקורה עכשיו) ובעצם את הקושי שלנו להיות עם מה שיש.

מה המשמעות של חופש היכן שיש מגבלות ודפוסים? מה מושך אותנו לקטבים של שליטה ופאסיביות? איך כוח הופך לכוחנות, רצון לתשוקה ורתיעה לסלידה? את כל השאלות הללו אפשר לבחון דרך סיטואציות גופניות פשוטות.

את הרשימה הקודמת פתחתי בקביעה שהדרך של שינוי העצמי דרך הגוף היא טבעית מאוד. לעומת זאת הדרך של לימוד העצמי דרך הגוף לא זוכה לחסידים רבים. אני לא חושב שהבעיה כאן היא עם החלק של הלימוד – יש לא מעט אנשים שמסתכלים פנימה ומכירים בערך של בחינה עצמית. אבל משום מה אין כמעט אנשים שמתמסרים ללימוד הזה כשהוא מוצע דרך הגוף. אולי זה הכוח של הגוף לשנות אותנו שמקשה על אנשים רק להתבונן בעצמם דרכו ואולי זה חוסר היכולת להתעניין בו זמנית גם בגוף וגם בתודענ שלנו.

חשוב להבין עד כמה שתי הדרכים הללו שאני מכנה אותן שינוי התודעה ולימוד התודעה נבדלות זו מזו. ההבדל הוא אמנם ברור – הראשונה מעוניינת לשנות אותנו ואילו השנייה רואה את מה שיש – אבל נוספת עליו  העובדה שמהפרספקטיבה של הלימוד, הרצון לשנות נראה בעייתי ביותר. הלימוד חושף את חוסר הביטחון וחוסר השקט שעומדים מאחורי הרצון שלנו לשנות ולהשתנות, "להתפתח" למצב טוב יותר. מבחינת הלימוד, טכניקות שאנחנו רוכשים על מנת לטפח ולשנות את המצב שלנו אינן אלא קביים וההסתמכות עליהן בעצם הופכת אותנו למוגבלים. כך, לימוד העצמי שומט בעצם את הקרקע מתחת לרגליים של חסידי השינוי. המתח הזה קיים בכל מפגש בין גישות שמלמדות התפתחות ושינוי לגישות של אי-שניות וזאת בלי קשר להיבט הגופני. קרישנמורטי היה ביקורתי מאוד כלפי מדיטציה כטכניקה להשקטת התודעה ואחד התענוגות הגדולים של מורים דוגמת פאפאג'י היה לבטל את הערך של תרגול כאמצעי לשחרור.

ללימוד העצמי דרך הגוף יש מספר חסרונות. ראשית, הראייה הבהירה וחסרת הרחמים שלו עלולה בקלות להפוך לשיפוטיות וביקורתיות. קשה לראות את החולשות שלנו ואת המניפולציות הנובעות מהן בלי לפתח רגש שלילי.

חיסרון אחר הוא ההתייחסות לגוף כאל כלי בלבד. בהתייחסות הזו המהות היא התודעה ואילו הגוף אינו אלא אמצעי. הגישה הזו עלולה להביא אנשים לדחוף את הגוף שלהם מעבר ליכולותיו ובראש בראשונה יש בה ניתוק מהיופי והחיוניות של הגוף.

איני מתכוון לומר ששיפוטיות והפחתה מערכו של הגוף הן מהותיות ללימוד, ההיפך הוא הנכון. אלא שכל עוד יש בנו נטיות ודפוסים לא מוארים הלימוד הזה עלול לעורר בנו איכויות כאלו.

ללימוד העצמי יש המון יתרונות. ראשית, בניגוד לטכניקות ולשיטות שונות, הלימוד הזה יכול להתרחש בכל מצב. הגוף זמין לנו בכל עת ומכיוון שאיננו צריכים להביא אותו לרגישות או למצב אנרגטי יוצא דופן, אין גם צורך לתנאים מיוחדים על מנת לצפות בעצמנו דרכו. לימוד העצמי יכול להתרחש באימון קיטאידו כמו גם תוך הושטת היד לשטיפת צלחת. הדבר הזה ממסמס את ההפרדה בין קודש לחול וממחיש לנו שאיננו צריכים משהו מיוחד על מנת להיות כאן ועכשיו.

רק דרך לימוד מסוג זה אפשר להכיר בערך של לימוד, קרי בערכן של סקרנות, הקשבה וחקירה. בדרך כלל אנחנו לומדים על מנת לרכוש ידע ומיומנות. מה שאנו רוכשים דרך הלימוד עלול למסך את הערך שבתודעה לומדת. סקרנות, הקשבה וחקירה הן חלק מהותי של החיים הערים ויותר מדי פעמים הנטייה שלנו להשגת הישגים, רכישת מיומנויות ומציאת פתרונות באן על חשבון האיכויות הללו.

בראש וראשונה לימוד העצמי דרך הגוף מפגיש אותנו עם הדברים כפי שהם: לא כפי שהיינו רוצים שיהיו ולא על מנת לשפוט אותם או להכפיף אותם לדעות שלנו על מה שרצוי וראוי. בה במידה שהמפגש הזה הוא מאתגר הוא גם מפתח לשלווה, כוח ושמחה.

בקרוב, רשימה שלישית ואחרונה על הגוף כנוגע בתודעה.