תבונת הגוף

Embodied Cognition הוא תחום מדעי – צעיר מאוד – שמנסה להבין כיצד הגוף מעורב בפעילות המנטאלית שלנו: ידיעתנו את העולם, ידיעתנו את עצמנו, רגשות, למידה, תכנון, קבלת החלטות, תחושה אסתטית, הגיון ושאר הביטויים של חיי הרוח שלנו. ל-EC אין בעברית תרגום מוצלח וגם לא נתקלתי בתרגום מוסכם. מצאתי רק מקום אחד בו נכתב על התחום בעברית (בניגוד לשפע המאמרים הכתבות והספרים שכבר יש באנגלית) ושם הוא מכונה תודעה נטועת גוף. אני אשאר עם המינוח – שכבר השתמשתי בו בעבר – תודעה גופנית.

בבסיסה של הגישה שסוברת שלגוף יש תפקיד מרכזי בפעילות התודעה שלנו  עומדת העמדה הפילוסופית לפיה התנהגות אינטליגנטית אינה יכולה להיות מובנת רק מתוך בחינה של "מערכת עיבוד ושליטה פנימית" שלכאורה יוצרת את אותה אינטליגנציה . ראשית, כך טוענים אנשי התודעה הגופנית, המבנה של מערכת עיבוד זו (קרי המוח האנושי) עוצב בהשפעת הגוף שבו היא משוכנת. זאת ועוד, על מנת לפעול בצורה אינטליגנטית באמת, חייבת מערכת העיבוד הפנימית לערב את אותו הגוף. כלומר, על מנת להבין את התודעה האנושית צריך לחקור לצד פעולת המוח גם את הגוף האנושי ובפרט את המבנה, הצורה והתכונות של איברי הגוף החיצוניים (חישה, תנועה) ושל מערכותיו הפנימיות(1).

נציגיה הבולטים של עמדה פילוסופית זו הם מוריס מרלו-פונטי וג'ון דיואי. הראשון המשיך את קו החשיבה של הוסרל והיידגר ואילו רעיונותיו של השני יושמו בצורה נפלאה על ידי יוג'ין גנדלין כשפיתח את טכניקת ההתמקדות. למרות ששניהם פעלו הרבה לפני הולדתה של התודעה הגופנית כדיסציפלינה מדעית, לכתבים שלהם יש השפעה רבה על המדענים שהולידו את התחום ומובילים אותו כיום. כמובן שלא די בעמדה פילוסופית על מנת לקבוע עמדה בנושא זה. אמנם מרלו-פונטי וג'ון דיואי לא הסתפקו בהגיגים אלא התבססו על בחינה (מעוררת השתאות בדקות ההבחנה שלה) של התנסויות יומיומיות שגרתיות ובכל זאת כדי לפרוץ את מעגל החוויה הסובייקטיבית נדרשות הוכחות קונקרטיות (ורצוי מדעיות). בשלושים השנים האחרונות מצטברות יותר ויותר הוכחות כאלו.

כיצד אם כן מעורב הגוף (בכותבי גוף, אני מתכוון לגוף ללא המוח: איברי החישה, התנועה, המערכת ההורמונאלית וכו') בפעילות הקוגניטיבית שלנו? על פי הגישה ששלטה ללא עוררין במדעי המוח רוב המאה ה-20 ושגם היום היא הגישה הרווחת, המוח פועל כמו מחשב. כמו כל מחשב גם המוח זקוק לספק כוח ולאמצעי קלט ואלה מסופקים לו על ידי הגוף. השאלה היא האם בזה מתמצה התרומה של הגוף לפעילות ההכרתית שלנו. מהפסקאות הקודמות צריך להיות ברור שעל פי התודעה הגופנית לגוף נועד תפקיד מהותי בהרבה.

יתר על כן, הגישה של תודעה גופנית גם מערערת על תפיסת המוח כמחשב. שכן כל עוד מאמינים שהמוח האנושי פועל כמו מחשב אין צורך לחשוב שהגוף משחק תפקיד משמעותי בתהליך החישובי. היום, אחרי כ-50 שנה של בינה מלאכותית ורובוטיקה אנחנו עדים להצלחה המרשימה של תחומים אלו לחקות את תוצריה של התודעה האנושית. אלא שלגישה החישובית יש מספר נקודות תורפה שהמהותיות שבהן נעוצות דווקא במה שמעניק למחשבים את עיקר כוחם:
פעולת המחשב מבוססת על הפשטה: כל "דבר" מתורגם לרצף של ביטים – 0 ו-1.
כמו כן פעולת החישוב מתנהלת במנותק מהעולם: אמנם יש קלט ויש פלט אבל עצם פעולת החישוב נעשית בלי שגירויים חיצוניים "יפריעו" לפעולת המעבד המרכזי.

ההפשטה והבידוד הללו, כשהם אמורים לספק תוצרים "אינטליגנטים", קרי כאלו שרלבנטים ומותאמים לסביבה רבת גירויים ודינאמית, הם בעייתיים מאוד.

לצד הבעיות המהותיות עימן מתמודד הגישה החישובית לקוגניציה, לחסידי התודעה הגופנית יש שלוש טענות מרכזיות בבואם להסביר את פשר הקשר בין הגוף לפעילות ההכרתית. אני אסתפק באחת מהן, שבעיניי היא יפהפיה, ולפיה היכולות הקוגניטיביות שלנו התפתחו – בדיוק כמו שאר היכולות שלנו – באופן אבולוציוני ולכן מתוך מנגנונים "פשוטים" יותר שקדמו להם. כמו שכותבים לייקוף וג'והנסון:

האבולוציה הולידה את ההגיון. משמעות הדבר הוא שהגיון מופשט נבנה על ומשתמש בצורות מוטוריות וסנסוריות של הסקה שקיימות כבר אצל חיות. התוצאה היא דרוויניזם של ההיגיון: חשיבה הגיונית, אפילו בצורות המופשטות ביותר שלה לא מתעלה מעבר לטבע החייתי שלנו אלא עושה בו שימוש.

אפשר להקשות ולשאול מה להיגיון ולפעולות של תחושה ותנועה. הרי הגיון אמור להיות עניין מופשט לחלוטין. אלא שלפעילות החושית הבסיסית ביותר שלנו מתלווה מאמץ פרשני רב. ראייה למשל: הרשתית שלנו היא משטח דו-מימדי. כיצד אם כן נוצרת בעיני הרוח שלנו תמונה תלת-מימדית של העולם? ושאלה אחרת, כיצד אנחנו מפענחים את שלל הפיקסלים של התמונה שהרשתית מעביר למוח לכלל אובייקטים בעלי משמעות? כלומר, איך אנחנו יודעים לקבץ יחד את כל הפיקסלים ששייכים לדמותה של אישה ולקבץ בנפרד ממנה את כל הפיקסלים של תמונת הכיסא עליו היא יושבת? השאלה הזו אינה פשוטה כלל והתשובה המקובלת עליה גורסת שהמוח פועל כמו מחשב ובעזרת חישוב מתוחכם וכמה כללי היסק יודע להתוות את קווי המתאר של האובייקטים שהוא רואה. לא כך חושב ג'יימס גיבסון, אבי הפסיכולוגיה האקולוגית שמחקריו מראים לטענתו:

שהגירויים שסובבים את האורגניזם הם בעלי מבנה ומבנה זה מגיע ממקורות שנמצאים בסביבה החיצונית… המוח משוחרר מהצורך לבנות את המידע הזה דרך תהליך כלשהו… במקום להניח שהמוח בונה מידע מתוך הקלט של עצב הראיה, אנחנו יכולים להניח שהמרכזים של מערכת העצבים והמוח בכללם, מהדהדים במפגש עם המידע.

הגוף מהדהד במפגש עם העולם – זה עלול להישמע כמו דיבור ניו אייג'י או לפחות כמין מטאפורה פיוטית שאינה שייכת לחשיבה המדעית. אלא שגיבסון היה מדען רציני שנחשב לאחד הפסיכולוגים החשובים ביותר בתחום של תפיסה חזותית.

עבור מי שמתפלא איך יכולות מתוחכמות כל כך כמו חיבור סימפוניה או המצאת מטוס סילון יכולות להיות מבוססות על פעולות כל כך פשוטות כמו הליכה וראייה מזכיר רודני ברוקס (פרופסור לרובוטיקה שהיה אחד הראשונים להציע אלטרנטיבות לגישות החישוביות שמאפיינות את התחום שלו):

זה מעניין להרהר על תחנות הזמן שמסמנות את ההתפתחות האבולוציונית בכדור הארץ. יצורים חד-תאיים הופיעו לפני בערך 3.5 מיליארד שנים. רק מיליארד שנים אחר כך הופיעו הצמחים הראשונים שעשו פוטוסינתזה. עברו עוד מיליארד וחצי שנים עד שלפני 550 מיליון שנים הופיעו הדגים ובעלי החוליות הראשונים. לפני 450 מיליון שנים הופיעו החרקים ואז הדברים החלו להתקדם מהר. הזוחלים הופיעו לפני 370 מיליון שנים ואחריהם הדינוזאורים (330 מיליון) והיונקים (250 מיליון). הפרימאטים הראשונים הופיעו לפני 120 מיליון שנים והקופים הגדולים רק לפני 18 מיליון שנים. המין האנושי הופיע – פחות או יותר בצורתו הנוכחית – לפני 2.5 מיליון שנה. המצאנו את החקלאות לפני לא יותר מ-10,000 שנים ואת הכתב לפני 5,000. כמות הידע שיש לנו תופחת בקצב מסחרר במאות השנים האחרונות.

זה מרמז על כך שהתנהגות של פיתרון בעיות, שפה, ידע מופשט ויישומו, והיגיון הם כולם דברים פשוטים למדי אחרי שנוצר הבסיס של להיות ולהגיב. הבסיס הזה הוא היכולת לנוע בתוך סביבה דינאמית תוך חישת הסביבה באופן שמאפשר לשרוד ולהתרבות. האבולוציה השקיעה את מירב זמנה במרכיב הזה של האינטליגנציה שכן הוא זה שקשה.

בשנים האחרונות מתגלים קשרים רבים בין התנהגות פיזית ומנטאלית. למשל, שחקני שח מקצוענים בוחרים מהלכים בעזרת אזור במוח שאחראי על תנועה ושפעיל אצל חולדות  (ופחות פעיל אצל פרימאטים) ושאחראי על פעילות תנועתית. או הדוגמא הבאה שלקחתי מכאן: אנשים התבקשו להעריך קורות חיים של מועמד כלשהו. חלקם קיבלו את קורות החיים על גבי לוחות כבדים וחלקם על גבי לוחות קלים. מסתבר שבעלי הלוחות הכבדים העריכו את המועמד כרציני יותר לעומת ההערכה שנתנו בעלי הלוחות הקלים. דרך אגב, לא נמצאו הבדלים בין ההערכות של שתי הקבוצות לגבי איכויות אחרות. כלומר, הנה לנו קשר בין תחושה פיזית של משקל לחוויה קוגניטיבית של רצינות. קשרים דומים נמצאו בין קור פיזי (טמפרטורה) לקור רגשי (תחושת בידוד חברתי).
באתר הזה שסוקר כתיבה מדעית, אפשר למצוא הצעות לתנוחות גוף שונות לשינוי מצב התודעה: כוח רצון מוגבר, עקשנות, שמחה וכו'.

יש אינספור דוגמאות כאלו. מצד אחד יש בתובנות הללו לגבי גירויים פיזיים תמימים שכל כך משפיעים על המצב הרגשי שלנו פוטנציאל תראפואטי גדול. מצד שני אני נרתע מהשימוש שכל מיני אנשי שיווק ויחסי ציבור ימצאו להם. כך או כך, הן שומטות את הקרקע מתחת ההפרדה בין התפקודים הפיזיים והמופשטים שלנו. דרך אגב, קשרים מהסוג הנ"ל יכולים להצביע על כיוון לאישוש "מדעי" של טענות ניו-אייג'יות שקושרות בין גבישים, ריחות וכדומה לאיכויות נפשיות.

עד לאן מגיעה המעורבות של הגוף בתפקודים המנטאליים שלנו? זה בכל זאת לא כל כך מפתיע שהגוף עוזר לנו להבין את העולם המוחשי (למרות שקוגניצה חישובית שוללת את הטענה הזו) וגם הטענה שיש קשר בין חוויות רגשיות לגוף היא כבר לא דבר מופרך בימינו. אבל מה בקשר למתמטיקה? לייקוף ונונז כתבו ספר – מהיכן מגיעה מתמטיקה – בו הם טוענים שהחשיבה המתמטית המופשטת שלנו מבוססת על מנגנונים גופניים. הספר סקרן אותי אבל קריאה בו שכנעה אותי בעיקר לגבי חוסר ההבנה המתמטית של המחברים. אז אולי בכל הנוגע ללוגיקה ושאר סוגים של חשיבה מופשטת המוח כן מתפקד כמחשב?

על פי ניסיוני, הגוף נוכח ופעיל גם בעת החשיבה המופשטת ביותר. הזכרתי כאן את האופן שבו הגוף מהדהד (אם לשאול את הביטוי של גיבסון מלמעלה) לקראת המפגש עם פיתרונה של שאלה מתמטית. ההדהוד הזה מופיע גם בכתיבה של מרלו-פונטי, דיואי וגנדלין. אחת הדוגמאות שדיואי מביא היא סיטואציה בה שטף המחשבה שלנו נקטע: אנחנו מחפשים מילה שתתאים לבטא משהו שאנחנו רוצים לומר, מתקשים למצוא את השורה הבאה של שיר שאנחנו כותבים, מנסים להיזכר במשהו או מחפשים את הפיתרון לבעיה כלשהי. תחושת התקיעות היא גופנית ממש. אנחנו מרגישים את המעצור. יכול להיות שכל מיני מילים או תיאורים מופיעים במחשבה שלנו כהצעות לדבר שאנו מחפשים. חלקם נפסלים מיד, לגבי אחרים אנחנו מהססים – הם מרגישים כמעט זה. מה זו ההרגשה הזו? דיואי מצביע על כך שהיא גופנית. ואז מגיע הדבר אותו חיפשנו. הוא מופיע במחשבה ואנחנו מיד מזהים אותו: הוא מרגיש נכון בדיוק כמו שהחתיכה החסרה האחרונה משתבצת בפאזל. תחושת ה"נכון" הזו היא גופנית לעילא. יתר על כן, אלמלא היא איך היינו יודעים שמצאנו את שחיפשנו?

יוג'ין גנדלין פיתח את התובנה הזו של דיואי לכלל שיטה נפלאה – התמקדות שמה – שעניינה בירור עמוק של הרצונות שלנו; בירור אשר מתבצע דרך הקשבה לגוף. בין אם מדובר במצוקה נפשית ובין אם בהתלבטות לגבי בחירה כלשהי שעלינו לעשות, הדרך של גנדלין היא להניח בצד את המחשבות שלנו – את ההסברים, הפרשנויות, הביקורת (גם העצמית), נסיונות השכנוע והצעות הפיתרון. במקום זאת הוא מציע פרוטוקול פשוט שמכוון אותנו להקשיב לאופן בו הגוף מגיב – מהדהד – לעניין עימו אנחנו מתמודדים. כשם שהפרוטוקול של גנדלין פשוט ככה הוא עמוק. הפרוטוקול מבוסס על הקשבה, התעניינות, קבלה, דו שיח והמון חמלה. הגוף לא רק מגיב בעוצמה כשמפנים אליו תשומת לב עם איכויות אלו, אלא מגיב בצורה מדויקת מאוד שמצמיחה תובנות לגבי מצוקת הלב ובהירות לגבי הרצונות שלנו.

חוקר המוח אנטוניו דמאסיו לקח את החיבור בין גוף לרגש – שיש לו היום סימוכין מדעיים רבים – והוסיף אליו גם את החשיבה המופשטת שלנו.

נניח לרגע שכאשר המוח מתמודד עם בעיה מתמטית כלשהי (או סתם צריך להחליט החלטה ראציונלית) הוא אכן פועל כמו מחשב. אמנם למחשב יש כושר חישובי רב אבל על מנת להיות אינטליגנטי (קרי, להיות מסוגל לפתור בעיות מגוונות ושונות זו מזו) האלגוריתם שהוא מפעיל צריך להיות פתוח מאוד. זה אומר שבכל שלב עומדות בפני המחשב שלנו מספר רב של בחירות: הוא יכול להפעיל אחד מתוך מספר כללי היסק לוגיים, הוא יכול להתמקד בנתון הזה או בנתון אחר (או לשלב מספר נתונים כדי להסיק מסקנה כלשהי), הוא יכול לעשות בניית עזר… המחשב, כמו מחשב, חייב לעבור על כל האפשרויות הללו ומשלב לשלב הן גדלות באופן מעריכי. מהיר ורב עוצמה ככל שיהיה המחשב אינו יכול להתמודד עם כמות כה גדולה של פעולות. הוא יקרוס בשלב כלשהו או סתם יתקע ב"חשיבה" אינסופית(2).

וגם אם המחשב שלנו חזק מספיק הרי שצורת פעולה כזו (לעבור על כל האפשרויות במין מכאניסטיות חסרת תבונה) היא ממש לא האופן שבו המוח שלנו פועל כשהוא במיטבו. לא, המוח שלנו יודע לזהות כיווני מחשבה פוריים ולהפנות עורף לנתיבים שלא יובילו לפיתרון. יש לו – לנו – אינטואיציה. איך הוא עושה זאת? תיארתי את התעלומה הזו כאן.

בחזרה לדמאסיו. בסדרה של מחקרים מבריקים – תחילה על פגועי מוח ולאחר מכן על אנשים בריאים – הוא הראה איך חשיבה רציונלית מבוססת בעצם על היכולת להרגיש. ה"להרגיש" הזה הוא בעצם הזיהוי (לפעמים זיהוי לא מודע) של תגובות גופניות שמרכיבות את ההרגשה. כלומר מחקריו של דמאסיו מאשרים את החוויות של מרלו-פונטי ושל דיואי (ושלי) ונותנים בסיס מדעי לטכניקה של גנדלין: המחשבה הטהורה אכן תועה כעיוורת על שלל המסלולים הלוגיים שאפשריים לה (זאת הראו מחקריו של דמאסיו עם אנשים שפגיעת מוח פגמה במרכזים שאחראים על רגשות ובקרת תחושת הגוף). אלא שלמזלנו המחשבה שלנו איננה טהורה. בהגיעה לצמתים בהם עליה לעשות בחירה, מופיעה תגובה רגשית-גופנית אשר מאותתת באיזה נתיב יש לבחור (את זה הראו מחקריו על אנשים בריאים).

איני זוכר מי אמר שהמחשבה יוצרת תהומות והלב בונה את הגשרים לחצות אותן. נראה לי שמאחורי שניהם נמצא הגוף.

כאמור, יש היום ספרות ענפה על התחום של תודעה גופנית – רובה באנגלית. מתוך הספרים שאני קראתי אני ממליץ על The Feeling of What Happens של אנטוניו דמאסיו (הספר גם תורגם לעברית), The Meaning of the Body של מרק ג'והנסון ו-Embodied Cogntion של לארי שפירו. The Emobdied Mind  הוא ספר קלאסי שטרם קראתי.

ולסיום, כהמחשה לאינטליגנציה של החומר: סרטון יפהפה שמצאתי בבלוג של תמי:

1) כל משפט בפסקה שלעיל דורש הסבר והרחבה: עידן לנדו כתב לאחרונה על חוסר הטעם שבלנסות להגדיר מה היא חשיבה. באותו אופן "התנהגות אינטליגנטית" הינה ביטוי שמשמעותו עמומה בעליל. בכל זאת, לשימוש במילים "התנהגות אינטליגנטית" בהקשר הנוכחי יש חשיבות כפולה: על דרך הפשט, יש כאן טענה שאינטליגנציה – אותה איכות שאנחנו נוטים לייחס למוח שלנו – אינה קיימת בנפרד מהגוף. בצורה עמוקה יותר, אם נפרש "אינטליגנטי" כ"מבין את העולם ופועל בו בצורה מיומנת", אזי הטענה היא שאותן הבנה ובחירת נתיב פעולה חייבות להתרחש תוך אינטראקציה עם העולם (ולא יכולות להיוולד במחשכים הסטריליים של מערכת העיבוד). אינטראקציה זו היא כמובן גופנית לעילא.
לחזור

2) במאמר מוסגר, הבעיה הזו מחריפה מאוד כשמדובר לא בבעיה מתמטית סטרילית אלא במשימה שיש לבצע בעולם הסובב אותנו: אוסף הגירויים כה עצום והתרחשויות רבות – קרי, גירויים חדשים – מתרחשים מדי רגע עד שאין למחשב שום יכולת להתמודד עם כולם. זו אחת הבעיות המרכזיות של הגישה החישובית לקוגניציה שאליה רמזתי בתחילת רשימה זו. פיתרון מתקבל על הדעת של בעיות עומס אלו הוא ש"המחשב האנושי" אינו צריך להתמודד עם כל המידע שזמין לו אלא רק עם זה שרלבנטי לביצוע המטלה עמה הוא מתמודד. אלא שזה לא ממש פיתרון שכן הוא מחליף שאלה אחת בשאלה לא פחות קשה: כיצד אפשר לדעת מה רלבנטי ומה לא? הטענה של התודעה הגופנית היא שלמחשב אין שום דרך לדעת זו וכאן בדיוק נכנס הגוף. הוא זה שבמיליארדי שנים של אבולוציה למד לזהות – להדהד – מה שרלבנטי לגביו.
לחזור