עבדתי הבוקר בגינה וגיליתי שיש משהו שהשכן בגינה השנייה צריך לתת עליו את דעתו. שמו פרח מזיכרוני – נפתלי? לא. עודד? לא. במשך כמה דקות חיפשתי את השם והוא לא הסכים להתגלות בפני. איך ידעתי שהשמות שצצים בראשי אינם השם המבוקש? משהו היה חסר, לא היתה תחושה של פאמיליריות במפגש בין דמות השכן לשמות שמחשבתי הציעה.
שעה אחר כך השם שלו צץ בתוכי והזיהוי היה מיידי. זה היה כל כך מהיר עד שלא הספקתי אפילו לזהות איך זה מרגיש. כן, יש את התחושה של למצוא את השם הנכון, יש את התחושה שהיא בעצם זו שאומרת לי "מצאת". זו לפחות הטענה של אנשי התודעה הגופנית ומבחינתי זו טענה מאוד מתקבלת על הדעת. מה קורה כשהמוח צריך להחליט האם השם שצץ הוא אכן השם הנכון או הלא נכון? הרי אין לנו אדם קטן בתוך הראש שמניף שלטים "נכון"/ "לא נכון" כדי לפסוק עבורנו. ובכן, למרות שאין מי שמניף את השלטים הם בכל זאת מונפים. אבל אלו אינם שלטים של טקסט אלא איתותים גופניים. יש את החוויה של התאמה בין השם המוצע והשם המבוקש וחוויה היא עניין תחושתי. עניינים תחושתיים הם עניינים גופניים ולחוות את מקומו של הגוף בתהליך לכאורה מנטאלי כמו היזכרות זה דבר מענג מאוד. בכל מקרה, אני פספסתי את ההזדמנות הזו להרגיש את הטעם של ההיזכרות. לא נורא. מן הסתם הזדמנות דומה תגיע מחר.
יותר ויותר אני מתקשה למצוא אירועי חיים שמתרחשים במנותק מהגוף ומתחושותיו. בפרט גם מה שנקרא שינוי תודעתי כולל את הגוף: אתה רואה את העולם אחרת, המשמעות של הדברים השתנתה. זה יכול להיות שינוי "קטן" או "ענק". בכל מקרה, מה זו "המשמעות" הזו? לטעמי – לניסיוני – משהו שנגע בי הפסיק לעשות זאת, או להיפך משהו שקודם לא הזיז הוא עכשיו מחשמל. קודם לא הרגשתי שיש קשר בין שני דברים ועכשיו הקשר הזה מוחשי ביותר: נוגע, הזיז, מחשמל, הרגשתי, מוחשי – אלו כולם עניינים גופניים. ולא, לא מדובר רק במטאפורות אלא במילים מדויקות לתיאור המתרחש: התהליך הזה הוא (גם) גופני והחוויה הגופנית היא חלק בלתי נפרד ממנו.
למשל, השינוי שבו התודעה משתחררת מכבליה. כשמדברים לידי על תודעה חופשית אני בדרך כלל נהיה חשדן. נכון, המחשבה שהתודעה שלי יכולה להיות בחופש מעוררת בי ערגה. מצד שני ברור לי שהרעיון הזה מופרך. אני לא מצליח לדמיין מצב של תודעה שאינה כבולה בהתניות כאלו ואחרות. שאינה נמצאת, אפילו חלקית, בעיוורון. אני פשוט לא מבין איך תודעה כזו נראית. איך שאני לא מסתכל על זה אני רואה התניות והתניות והתניות. נכון, יש תודעות חכמות יותר וכאלו שפחות חכמות. יש שמחות יחסית ויש שנוטות להיות זועפות. אפשר אפילו "להשתפר" ולהיות שמח יותר, נבון יותר, אוהב יותר… אבל מה לזה ולחופש?
בשנים האחרונות מצאתי שתי דרכים להסתכל על הסוגיה הזו בצורה מרוככת יותר. דרך אחת, "פרגמטית" מחליפה את הפנטזיה של "להיות חופשי" ביעד ההרבה יותר צנוע (ומציאותי), "להיות חופשי יותר". הראשון הוא פנטזיה כי הוא מדבר על משהו אבסולוטי ואילו השני מציאותי כי הוא מאוד יחסי. אני בהחלט יכול לשאוף להיות יותר חופשי מכפי שהנני היום. אבל לשאוף להיות חופשי, קרי כזה שהתודעה שלו נטולה לחלוטין התניות, עכבות והיצמדויות, אלו חלומות באספמיה. דרך אחרת לנסח זאת היא שלמרות שאין דרך להשתחרר מכל ההתניות הרי שמכל התניה ספציפית אני בהחלט יכול להשתחרר. אני חייב להרשות לעצמי כאן איזו אנאלוגיה מעולם הלוגיקה. היא ממש לא הכרחית אבל הגיקים שבינינו עשויים להעריך את החן שבה. ואם אינכם גיקים, אתם בהחלט רשאים לדלג פסקה.
אחד הדברים שמאוד מבלבלים סטודנטים בקורסי לוגיקה הוא ההתמודדות עם המילים "כל" ו"יש". למשל -
לכל מספר X יש מספר Y כך שY קטן מX
האם המשפט הזה אומר אותו דבר כמו -
יש מספר Y כך שלכל מספר Y , X קטן מX
אין הבדל רב מבחינת הצורה של שני המשפטים הללו. בסך הכול החלפנו את הסדר של המילים "כל" ו"יש". פעמים רבות אנשים מתבלבלים ולא שמים את הכמתים (המילים "כל" ו"יש") בסדר הנכון. כך למשל, בהקשר של המספרים הממשיים, המשפט הראשון הוא בהחלט נכון (לא משנה איזה מספר תבחרו, תמיד ישנו מספר הקטן ממנו). ואילו המשפט השני שגוי (שהרי אין מספר שקטן מכל המספרים האחרים).
איך זה קשור לפסקה הקודמת על ההבדל בין להיות חופשי יותר לבין להיות חופשי? ובכן את להיות חופשי יותר אנחנו יכולים לנסח כ –
לכל התניה X יש מצב תודעה Y כך שY משוחרר מX.
ואילו, להיות חופשי יתנסח כ –
יש מצב תודעה Y כך שלכל התניה Y, X משוחר מX.
החלפנו את הסדר בין "יש" ל"כל" – לא כזה שינוי גדול. אבל קיבלנו שני משפטים מאוד שונים. הטענה שלי היא שהראשון הוא גם נכון וגם ראוי מאוד ליישום ואילו השני אינו אלא פנטזיה. משעשע לחשוב שכל מיני תורות רוחניות מבוססות על הבנה שגויה של שיעורי לוגיקה.
את התובנה השנייה אני חייב לסטיבן פולדר. לפני כשנתיים העליתי בפניו את הטענה שלי בגנות הדיבור על חופש. הוא פשוט השיב לי, "תמיד יש משהו בתודעה שאינו מותנה. חפש את המשהו הזה ופעל ממנו". המשפט הזה הקסים – עדיין מקסים – אותי ביופיו: מצד אחד יש את האנשים שמתוך משאלת לב מתעלמים מהפלונטר ההתנייתי שלנו ומרשים לעצמם להפריח לאויר מילים יפות מאוד אך חסרות כיסוי על חופש. מצד שני, אני נתפשתי כל כך להתניות עד שלא ראיתי שיש גם משהו אחר. סטיבן, לא נבהל מההתניות, רואה אותן. הוא רואה גם שהן לא הכול, שנותר בנו משהו חופשי. אכן אי אפשר להשתחרר מכל ההתניות. אבל גם אין צורך. אפשר ללכת אל מה שנמצא מחוץ לשליטתן.
גם כאן יש אנאלוגיה מתמטית (אפשר לדלג על המשפט הבא): בעוד שהתודעה היא בעוצמת הרצף, ההתניות הן לכל היותר בנות-מניה.
עד כאן הכול טוב ויפה אבל מה עושים עם זה. איך משתחררים ולו מהתניה אחת? איך פועלים מתוך המקום החופשי? נראה לי שיש יותר מתשובה אחת אבל אני רוצה להצביע על התפקיד של הגוף בהסרת הכבלים שלנו.
אני ממש לא מתכוון להציע את הגוף כמקום חופשי. פעמים רבות אנשים מבלבלים בין האזוטרי (אנרגיה, צ'י, צ'אקרות וכל ביטוי אחר של חיות הגוף) לבין החופשי. התייחסתי בפירוט להבדל הזה בשתי רשימות שפרסמתי לא מזמן. כמובן שגם הגוף, כמו התודעה, מותנה וכבול. דווקא משום כך, מודעות להתניות והחיפוש להתרתן ראוי שיכללו את הגוף. אלא שפעמים רבות אנו מתמקדים בהיבט המנטאלי של הכבלים שלנו ומנסים ליצור את השינוי שם: פחד שולט בי, צער מעיק עלי, אני לא סקרן, לא יצירתי, נוטה להגיב בצורה לא מוצלחת כשאומרים לי מילים מסוימות. לכאורה אלו מאורעות שמתרחשים בלב ובמוח ובהתאם לכך על מנת להשתחרר מהדפוסים הללו עלינו לטפח איכויות מנטאליות כגון שלווה, חכמה, חמלה, סקרנות וכו'. אבל אם, כמו בדוגמא שהבאתי בראשית הרשימה הזו, העוגן של הדפוסים הללו מצוי בחוויה גופנית אז אנחנו לא יכולים להסתפק בהתמקדות רק במימדים הלא גופניים שלנו.
תגובות גופניות – הרבה מהן כלל אינן מודעות – הן מה שנותן את הכוח לכבלים שלנו. ללא הכוח הזה, פרשנויות, שיפוטיות, דחפים וכו' היו פשוט חולפים בתודעה בלי הרבה יכולת להפעיל אותה. בסיפור מתחילת הרשימה, טענתי שהיה זה איתות גופני שבישר לתודעה ששמו של השכן שלי הוא רפי – לא היתה לי שום יכולת להתעלם מכך וגם שום יכולת לשכנע את עצמי שאחד השמות הקודמים הוא בעצם השם הנכון. כך, איתות גופני הוא גם מה שמשכנע את התודעה שדפוס מנטאלי מסוים הוא "הנכון". כדי להשתחרר מהדפוס חיוני אם כן לזהות את המקור הגופני שטוען אותו בחיוניות. כשמסכימים להקשיב לגוף מגלים שהוא כל הזמן מדבר. מודעות שכוללת את הגוף היא מודעות שלימה יותר. פעמים רבות החלקיות של המודעות שלנו היא מה שמלכתחילה איפשר את ההתקבעות של הכבלים שלנו. הרחבת המודעות מלווה אז בשינויים עוצמתיים. פעמים אחרות, העמקת ההקשבה שלנו היא תחילתו של תהליך ונדרשת עבודה נוספת.
כך או כך, עצם ההרחבה של תשומת הלב אל הגוף היא תחילתו של שחרור מאחת ההתניות החזקות ששולטות בנו: הדעה הקדומה שחכמה, שמחה, יצירתיות וחופש יכולות להיות נטועות במקום אחר מאשר בגוף.
תודה לתומר בשן שקרא גרסה מוקדמת של רשימה זו והערותיו סייעו בהשלמתה.
תודה אביב על הרשימה המעניינת הזו. האם תוכל לומר יותר בפירוט איך אפשר לשים לב להתניות הגופניות? אולי כמה כלים לעבודה עם הגוף (למי שאינו מתרגל צ'י קונג, אייקידו וכדומה)?
נכון שהכול גופני, כלומר התודעה שלנו מבוססת על גוף ותחושותינו נוצרות במוח או במערכת העצבים. ובכל זאת הן משהו שונה, שאין אפשרות לדבר עליו, אין לנו מילים ומושגים והבנות עבור הדבר הזה שהו אנו עצמנו, האני הזה, שברגע זה ממציא מילים להקלדה.
באשר לרישא של דבריך: הן החקירה הפנומנולוגית והן המחקר ב-embodied cognition (סליחה על השימוש במילים מפוצצות) מצביעים על כך שהתחושות אינן נוצרות רק במוח ובמערכת העצבים. אנטוניו דמאסיו כותב על כך בהרחבה ואני הבאתי סקירה ב: http://bodywisdom.org.il/2011/04/27/embodied-cognition/
באשר לסיפא: כן ולא. לשכוח שהמילים אינן זהות להוויה זו טעות אבל גם להחזיק בזה יותר מדי זו טעות. נגעתי בזה – מאוד בעקיפין – ברשימה http://bodywisdom.org.il/2011/01/09/paradoxes-oflogic/
תודה קרן,
באמת חסרות כאן דוגמא או שתיים. אנסה לתת דוגמא פשוטה: נגיד שבכל בוקר כשאני עובר ליד המאפיה השכונתית אני נכנס לשם וקונה מאפה. עם הזמן אני קולט שיש כאןהתניה שמפעילה אותי ורוצה להיגמל ממנה.
אפשר להפעיל כוח רצון. להחליט שאני פשוט לא נכנס למאפיה. בהחלט יתכן שעם הזמן ההתניה הזו תדעך פשוט בגלל שלא נעניתי לה. אבל כוח רצון אינו באמת שחרור ופעמים רבות הוא פשוט מחליף כיווץ אחד בכיווץ אחר.
אפשרות אחרת, עדינה יותר: אני מקשיב למשיכה הזו ומנסה לזהות את האוטומטיות שלה, את העובדה שהיא (כמו שכתבת ברשימה אחרונה שלך) לא באמת אני. אני יותר מרחק ביני לבינה ולכן – אולי – לא חייב להיענות לה. כאן יש הרבה יותר הקשבה ותבונה אבל השיוני עלול להישאר חלקי. ההתניה נשארה ואני פשוט למדתי איך לא להענות לה. זה לא דבר של מה בכך אבל זה חלקי.
השאלה היא למה ההתניה הזו נשארת והמפתח יכול להיות במילה "משיכה". כשאני מבין שמשיכה אינה דבר שמתרחש רק בתודעה אלא יש לה אלמנט גופני חשוב אני יכול להתחיל לעבוד גם במימד הגופני. כפי שכתבתי ברשימה, התגובות שמתרחשות בגוף כשאני בסביבת המאפיה הן אלו שנותנות משקל וכוח לרצון החזק להיכנס ולקנות משהו. בלעדיהן, הרצון הזה היה יכול לעלות ופשוט לחלוף. איך נראית העבודה במימד הגופני? בדיוק כמו במימד המנטאלי היא יכולה להתבסס על כוח (לא מומלץ) או על קילוף המובן מאליו וגילוי מה מסתתר מאחוריו. שימוש בכוח הוא למשל שאני מזהה איך המבט שלי נתפס לדלת המאפיה ואני במכוון מסתכל למקום אחר. הקילוף יכול להיות עצירה ובירור עם הגוף (ממש לשאול אותו) ממה מורכבת המשיכה הזו – לזהות את הפרטים הגופניים – האם באמת יש בה צורך ומה יכול לעזור לביטויים הגופניים הללו להשתנות.
לגבי צ'י קונג וכו': לאמנויות הגופניות יש הרבה ערך לעבודה כזו שכן הן נוטעות אותנו בגוף. אבל אין בהן שום סוד מיוחד שיכול לעזור בעבודה מהסוג הזה. להיפך, פעמים רבות הן יוצרות דיכוטומיה מלאכותית בין האימון והחיים. השער שהן מאפשרות אל הגוף עלול להיות לא יותר ממעקף שעוזר להתחמק מהתניות דוגמת זו שהבאתי כאן בלי באמת להיכנס לעומקן.
תודה אביב על הפירוט.
נראה לי שמה שאתה מתאר כהפניית תשומת הלב לגוף וקילוף המובן מאליו, זה בעצם ההתבוננות במה שבפרקטיקה הבודהיסטית נקרא "התבוננות בתחושות הגוף".
במובן מסוים זה מאוד קרוב אבל ההתייחסות מאוד שונה. כמו שאת יודעת, בויפאסנה ההתבוננות בגוף יכולה לשמש לכל מיני מטרות.
התבוננות שמטרתה ריכוז מנסה ליצב את התודעה בעזרת אובייקט (במקרה זה אובייקט גופני). האובייקט בפני עצמו – כלומר הגוף – לא ממש מעניין וכל העניין הוא במה שקורה ברמת התודעה. יתר על כן, במקום להקשיב לגוף ולתת לתהליך הפנים גופני להתפתח מתרחשת הפניית עורף לתהליכים כאלו על מנת לאפשר לתודעה להתייצב.
גם בהתבוננות החוקרת יותר של הויפאסנה החקירה מכוונת למטרות אחרות: זיהוי של אי נחת, העדר יציבות והיעדר אני. זה אמנם מאוד קרוב למה שאני מדבר עליו אבל עדיין יש הבדלים משמעותיים: ראשית, הגוף הוא עדיין אובייקט (ותו לא) ומניסיוני זה מחבל בכמה עמוק מצליחים להקשיב לגוף כ"בעל רצונות וחכמה" משל עצמו. שנית, הדימוי המקובל הוא של הרחקה מהמתרחש (בגוף). מאחורי ההרחקה עומד מסר ש"אני" כבר חופשי ממה שמתרחש ואילו הגישה שלי גורסת ההיפך. אני הוא מה שמתרחש ורק על ידי כניסה עמוקה אל תוך ההתרחשויות (הגופניות) יכולה להיוותר הבנה.
כאמור, מדובר בפרקטיקות מאוד קרובות ואני לא יודע אם הצלחתי להבהיר את ההבדל. ללא ספק, הן יכולות גם לתמוך אחת בשניה.
תודה אביב.
האמת, אני מאוד אשמח אם תכתוב בעתיד על ההבדל, כפי שאתה מבין אותו, בין ההתבוננות הבודהיסטית לזו שאתה מדבר עליה, ועל איך הן תומכות (או לא) אחת בשנייה. זה יהיה מאוד מעניין ומועיל.
לגבי הנקודה הראשונה, של התבוננות שמטרתה ריכוז, אני לא חושבת שזו המטרה שלשמה הבודהה הנחה להתבונן בתחושות (הגופניות והמנטליות). אם מטרת התבוננות היא רק יצוב התודעה באובייקט, אז להתחושות הגוף אין שום יתרון על כל אובייקט אחר.
אבל, אם אנחנו מבינים את ההנחיה להתבונן בתחושות, ככזו שמפנה את תשומת הלב להתבוננות באחת התופעות המרכזיות שמבנות את האופן בו אנחנו מפרשים ומגיבים לעולם, אז התחושות אינן "סתם" עוד אוביקט לריכוז, כי אם תופעה שמגלה לנו הרבה מאוד על ההתניות שלנו. אני חושבת שזו הכוונה הבודהיסטית.
הי קרן,
זו משימה לא פשוטה לכתוב על ההבדל הנ"ל. לא מזמן התכוונתי לכתוב 3 רשימות על האופן שבו הגוף והתודעה נפגשים. פרסמתי שתיים מהן (יש אליהן הפניה ברשימה למעלה) ואילו השלישית שקשורה גם לדקות ההבדל הנ"ל סירבה להיכתב.
להבדיל, קראתי הסבר של יוג'ין גנדלין על ההבדל בין שיטת ההתמקדות שפיתח לבין מדיטציה ולמרות שאני מסכים איתו שיש הבדלים חשובים, לא הרגשתי שהוא מצליח להסביר אותם כיאות.
אולי יהיה טוב לנסות לבדוק/לכתוב את הדברים ביחד.
לגבי מדיטציית ריכוז אני מסכים איתך: הגוף הוא סתם אובייקט ולתחושות הגוף אין יתרון על אובייקטים אחרים. בעיני זה גם חיסרון גדול של המדיטציה הזו שעלול ליצור תבנית שלא מכירה במרכזיות של הגוף.
אני אשמח מאוד לבדוק לבדוק/לכתוב את הדברים ביחד.
האם תוכל לתת קישור למאמר של יוג'ין גנדלין?
חיפשתי בגוגל כדי למצוא לך ומתברר שtricycle בדיוק פרסמו גיליון שעוסק בfocusing ויש שם גם ראיון עם גנדלין וגם מאמר על התמקדות ומדיטציה: http://www.tricycle.com/practice/focusing-and-meditating
בעקבות הגיליון הזה תתקיים בעוד חודש שיחה על הנושא – פתוחה לקהל באינטרנט (בתשלום) – בין גנדלין למישהו בשם דייויד רום .
אני נתקלתי בהתייחסות של גנדלין להבדל בין התמקדות למדיטציהבהקדמה לספר Focusing. לטעמי הוא לא לגמרי הבין מה זו מדיטציה. אולי תוכלי למצוא את זה ב google books. באתר focusing.org יש ספריה שלמה עם מאמרים של גנדלין. אפשר לחפש גם שם.
כתבתה: "אני לא מצליח לדמיין מצב של תודעה שאינה כבולה בהתניות כאלו ואחרות".
אם יש בתודעה יסוד טראנסצנדנטלי, אז מובן שהוא לא יהיה בטווח של הדמיון או של המחשבה, אחרת הוא לא היה טראנסצנדנטלי. כלומר, עצם הניסיון לתפוס את היסוד הבלתי מותנה של התודעה באמצעים מותנים (כמו מחשבה או דמיון) הוא מוטעה.
הרצל,
"אם יש בתודעה יסוד טראנסנדנטלי" – אני מעדיף לא להניח הנחות שאיני יכול לבדוק.
יתר על כן, גם אם ההנחה שלך נכונה זה רק מחזק את חוסר השחר שבלדבר על תודעה חופשית.
אבל, אם אני לא טועה, אתה הולך צעד נוסף ושולל את האפשרות של קיום מצבי תודעה בלתי מותנים.
טרנסצנדנטלי, או מעבר לטווח של החשיבה והדמיון, אינו אומר מעבר לטווח של התודעה המודעת ולכן גם אינו מעבר לטווח של ההתנסות האנושית.
דברי הימים של האדם ספוגים בהתבטאויות שמדברות על מצבי תודעה כאלה.
הביטוי סמאדהי, (שלדעתי יש לגביו הרבה אי הבנה ובלבול בשיח הבודהיסטי הנוכחי, לפחות זה שנחשפתי אליו) הוא אחד השמות שניתנו למצבי תודעה כאלה.
ביטוי יפה לנסיון כזה ניתן למצוא בהקדמה שכתב מרטין בובר לספרו "ווידויים אכסטטיים" (תרגום שלי מהתרגום האנגלי. המקור בגרמנית) :
"…אבל יש ניסיון הגדל בנשמה מתוך הנשמה עצמה, ללא מגע וללא ריסון, באחדות עירומה. הוא מתהווה ומשלים את עצמו מעבר לתוהו הארצי, חופשי מהאחר, בלתי נגיש לאחר. הוא אינו צריך הזנה ורעל לא יכול לגעת בו. הנשמה אשר עומדת בו עומדת בפני עצמה, יש לה את עצמה, היא מתנסה בעצמה — ללא גבולות. היא חווה את עצמה כאחדות, לא משום שהיא נכנעה בשלמותה לדבר בעולם, נאספה בשלמותה אל תוך דבר בעולם, אלא בגלל שהיא שקעה לחלוטין לתוך עצמה, צנחה לחלוטין לקרקעיתה שלה, היא הגרעין והקליפה, השמש והעין, השותה והמשקה, בו-זמנית. זו, ההתנסות שאין פנימית ממנה, היא מה שהיוונים מכנים בשם אקסטזה – יציאה מן המקום."
תודה הרצל,
הציטוט מבובר מאוד יפה בעיני וכן, אתה מבין אותי נכון.
אני לא רוצה – ולא יכול – להתווכח עם חוויות רוחניות של אנשים אחרים. אכן מדובר בחוויות אותנתיות שגם נותנות הרבה השראה לאחרים. בהחלט סביר שהתלוותה להן חוויוה של אחדות, חופש, אהבה אינסופית ועוד איכויות שבאמת אפשר לכנות אותן טרנסנדנטיות.
אבל חוויה של אחדות אינה אחדות, חוויה של חופש אינה חופש.
אני מודה שלהתווכח עם החוויות של בובר ואחרים עלול להיות קצת כמו עיוור שמבטל את הדיווחים של אנשים רואים אודות עושר הצבעים והצורות שנגלה בפניהם. אבל לטעמי החוויות האקסטטיות הנ"ל הן מותנות בדיוק כמו כל חוויה אחרת. אני מעיד על כך גם מתוך דברים שאני עברתי וגם מתוקף היקש לוגי: הרי החוויות הללו מסתיימות במוקדם או במאוחר. איך יתכן שחופש (פנימי) נגמר? אם הנשמה "עומדת בפני עצמה" מה יכול לשבור את היעדר הגבולות שלה?
סמאדהי הוא דוגמא מצוינת לכך. זרמים שונים מפרשים מילה זו כמתייחסת למצבים שונים אז אולי בשבילך המילה הזו מסמלת משהו אחר ממה שהיא מסמלת בשבילי. אבל מבחינתי, סמאדהי – ריכוז עמוק, ריכוז של אחדות – הוא מצב מאוד מיוחד שמביא עימו חוויות באמת אקסטטיות ובכל זאת הוא מותנה לחלוטין: הוא נולד מתוך תנאים (הרבה פעמים מתוך תרגול מתמיד שזו חתיכת התניה), הוא תלוי בתנאים על מנת שימשיך, והוא עלול ליצור בתודעה התניות שונות (למשל ערגה לשוב אל החוויה הזו)
אביב תודה רבה. מעמיק ונותן חומר למחשבה (או בעצם ל-"לא מחשבה"?)…
אביב, אולי תוכל להבהיר בשפה פשוטה יותר את משפטי הלוגיקה ואת ההבדלים ביניהם? לא הצלחתי לתפוס אותו, עניין די מתסכל.
אולי דוגמאות פשוטות ביותר (לא יודע, אולי שימוש במלפפון כX ובמשהו נוסף כY. הסתבכתי…)?
עזוב. זה באמת לא חשוב.
דרך אחרת לומר את מה שהתכוונתי אליו הוא שלמרות שאי אפשר להשתחרר מכל ההתניות, כן אפשר להשתחרר מכל התניה ספציפית.
תודה אביב. מאיר עיניים – תרתי משמע. מענין איך זה לעבוד עם תחושות העיניים.
תודה נתנאל – אני שמח שאהבת.
כתבתי מזמן רשימה שהתייחסה לעיניים:
http://bodywisdom.org.il/2007/05/31/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94/
[...] לכתיבת המאמר קראתי חומר מעניין בבלוג של אביב טטרסקי אולי גם אתכם זה [...]
[...] לכתיבת המאמר קראתי חומר מעניין בבלוג של אביב טטרסקי אולי גם אתכם זה [...]