תבונת הגוף

מוסף הארץ פרסם כתבה מקיפה על תכנית "שפת הקשב"  ותומר פרסיקו כתב בעקבות כך רשימה. הרשימה מעניינת וכהרגלו תומר לא מסתפק בתיאור הכתבה אלא מעמיק ומצביע על מה שמשתמע ממנה ושכלל אינו מובן מאליו.

תומר מסיים בהתפעלות גדולה מכך שכלשון הכתבה בהארץ:

דווקא ההתמקדות של כל מטופל בנפשו גורם לילד לפתח חמלה. […]ככל שהילדים הפנו יותר קשיבות פנימה, כך התפתחה יותר אכפתיות, פתיחות וחמלה כלפי אחרים

תומר מכיר את התופעה מיד ראשונה ומבטא היטב את הנפלאות שלה:

וכאן המסתורין הגדול בעיני: שכן למה שההבנה הבודהיסטית הקלאסית שעולם התופעות כולו הוא (1)חולף ומשתנה, (2)חסר מהות עצמית ו(3)שאי אפשר לשאוב ממנו סיפוק, … (ו)לגבי הפרט עצמו, שאין כל מוקד של עצמיות ושל זהות שניתן לאחוז בו – למה שאלה יובילו לאיזשהו תנועה נפשית חיובית?

לא רציתי להצטרף לשיח הער שהתפתח שם בתגובות. אבל מאחר שהסוגיה יכולה אולי להמחיש את מה שהרשימה האחרונה שלי יוחדה לו, אני כן רוצה להתבונן בהתבוננות של תומר. תוך כדי כך אנסה להראות איך הפניית ההתבוננות אל הגוף עשויה להועיל עם הקואן שהוא הביא. וזו הרי בדיוק הנקודה שדיברתי עליה ברשימה הקודמת ושקרן ביקשה ממני בתגובות לנסות להמחיש על ידי דוגמא: מה פירוש הדבר ששינוי תודעתי מתרחש דרך הגוף.

חשוב להבהיר מה לא אנסה לעשות – איני מתכוון לתת את התשובה שלי לשאלה של תומר. מי שמעוניין מוזמן לקרוא את התשובות (והאין תשובות) שמופיעות בתגובות שם ולראות עד כמה הן מספקות אותו.
ועוד הבהרה: מאחר ואני עומד לפרש ואף להצביע על מה שחסר בהתייחסות של תומר חשוב לי להדגיש שהדברים נכתבים מתוך הרבה הערכה לכתיבתו והבנתו. כמו כן, ניכר שרבים מאלו שהגיבו אצלו (על אחת מהן אני גם יודע זאת מהכרותי עימה) מדברים מתוך תרגול וחקירה רבת שנים של טבע התודעה. דווקא משום שמדובר באנשים עם ניסיון והבנה, אני יכול להמחיש דרכם את מה שחשוב לי להסביר.

דרך אגב אין זו הפעם הראשונה שתומר כותב על הפלא הזה. המקרה שהוא מביא ברשומה הנ"ל הוא דוגמא פרטית לשאלה אחרת שהעסיקה אותו לא פעם: מה בין האמת לטוב? מוטיב חוזר ב"לולאת האל" הוא הגילוי/אמונה של תומר שהשניים חד הם. גילוי שתומר מזהה היטב עד כמה הוא נפלא ולא מובן מאליו. הנה דוגמא מראיון שערך עם תומס מטצינגר:

מטצינגר: במקרה כזה תחושת העצמי שלו תיעלם. [...] למערכת עדיין יהיה מודל של עצמיות [אבל לא 'עצמי' – ת.פ.], אבל הכל יראה לה כחלום אחד גדול בהקיץ, בו הכל הוא לכאורה 'תמונה'".

פרסיקו: אבל אם תמונת עולם כזו היא אמיתית יותר, האם ייתכן שכאן נמצא הקשר בין האמת והאושר? אם אנחנו מדברים על מה שאתה מכנה "מודעות מערכתית", שאלתי, ואמרנו שזה מה שנקרא במסורת הבודהיסטית "התעוררות" או "הארה", הרי שהמצב הזה, שבו למערכת יש יותר מידע אמיתי על עצמה מאשר קודם, אמור להיות – על פי עדויות היסטוריות של אנשים שטענו שהם הגיעו אליו – נעים מאוד. האם ייתכן, אם כן, שיש קשר משמח בין האמת והאושר?

ברשימה הנוכחית של תומר השאלה הזו לובשת את הצורה "מדוע שהבנה אודות טבעו של העולם תוביל לאכפתיות וחמלה"? הוא מצביע על כך שהשאלה רק מתחדדת כשמתחוור שההבנה הבודהיסטית מעודדת לכאורה הרפיה והשלמה ואילו האכפתיות שמתעוררת היא מאוד אקטיבית.

גם אותי שאלת האמת והטוב העסיקה ומעסיקה. יותר נכון, במקום השאלה האונתולוגית של תומר אני שואל ממקום שהוא כנראה אקזיסטנציאליסטי יותר: אני טרוד בשאלה מתי חיפוש האמת הוא מניע, מתי מדובר בחיפוש הטוב ומה המשמעות של שתי המוטיבציות הללו. עדות קטנה לשינויים שעברו עלי בחקירה הזו היא החלפת התיאור העצמי שמופיע בראש הטור הימני של הבלוג: פעם היה כתוב "לומד את עצמו דרך הגוף" ואילו היום "מבקש את הטוב דרך הגוף". גם המוטו של הבלוג והטקסט "מי אני" השתנו בהתאם. אסתפק בלכתוב כאן שבעיני, חיפוש האמת הוא תחליף עלוב מאוד לבקשת הטוב. יתר על כן, פעמים רבות זו האמת שאנו מנופפים בה כשאנו מבקשים להצדיק את מעשינו הלא טובים.

הקואן של תומר מצביע על פער בין מה שאנו מבינים על העולם לבין מה שמתרחש בפועל. קיימות שתי איכויות מנטאליות:

1) ההבנה שאני נעדר מוקד של עצמיות
2) ההוויה של אכפתיות וחמלה

יש עדויות לכך ששתי האיכויות הללו קשורות מאוד זו לזו – הכתבה ב"הארץ" היא רק עוד עדות לכך. אולם מבחינת ההבנה שלנו איננו מוצאים קשר ביניהן. יתר על כן, על פי ההבנה שלנו, האיכות הראשונה מעודדת הרפיה והשלמה ואילו השנייה מעודדת אקטיביות ופעולה. אלו כבר נראות שתי תכונות שסותרות זו את זו ולכן מתקבל על הדעת שהן נובעות מאיכויות שמאוד שונות אחת מהשנייה.

אז איך לעזאזל יתכן שבעולם – קרי בהתנהגות של אנשים – אנחנו כן רואים שהאיכויות הללו באות יחדיו?

לסיום הניתוח של הדילמה חשוב גם להצביע על הקשר הסיבתי שתומר מוצא בין הדברים. לדבריו – וכל המגיבים אצלו קיבלו את הטענה שלו – האיכות הראשונה מביאה בעקבותיה את האיכות השניה: הבנה גוררת חמלה. או בצורה כללית יותר: האמת מביאה לטוב. או, כפי שתמצת היטב אחד המגיבים האחרונים לרשימה: "שליטה בעץ הדעת מאפשרת לעץ החיים ללבלב".

בעיני מדובר בנקודה חשובה להחריד שרווחת במזרח ובמערב כאחד. הן אפלטון והן הבודהה כותבים שהאמת היא זו שמובילה לטוב. בהמשך הדברים אציע שזה לא בהכרח נכון.

ובכן, כיצד מתקשרת הדילמה הנ"ל לתפקיד החשוב של הגוף בעיצוב התודעה ובשינויים שמתחוללים בה? מעניין לבדוק כיצד הגוף נוכח – ובעיקר נעדר – בדיון שנוצר ב"לולאת האל". אני טוען שהמקום השולי של הגוף בדיון מונע מהדיון להיות פרודוקטיבי כפי שהיה יכול להיות.

נראה לי שתומר עצמו מרגיש שלגוף אכן יש כאן תפקיד חשוב. השפה בה הוא משתמש רוויה באיכויות חושניות. כך, שתי הפסקאות האחרונות של הרשימה עמוסות בביטויים כגון:

"מעיין צלול", "מים רעננים", "נקודה פנימית שאיננה רגועה אלא רוטטת" , "עומק גועש בטוב שמוכן להתפרץ בכל עסיסיותו המתוקה" "עונג פנימי שופע"

אלו הדברים עליהם מדבר תומר שחותם את הרשימה במשפט

זה (חמלה א.ט.) לא אור (כלומר איכות מופשטת/רוחנית א.ט. ) פנימי, זה דבש (איכות גופנית, ארצית א.ט.)…

אולם כנראה שההרגשה שמדובר בתופעה חושנית ולפיכך גופנית אינה מבשילה לכדי הבחנה מודעת. שכן ההתבוננות של תומר מתמקדת בהיבט הנפשי-מנטאלי:

למה שהנפש המתוקנת תתמלא אהבה? למה שלא תישאר מאוזנת וניטרלית? למה שלא תשהה באפתיה? לא יותר הגיוני?

אצל המגיבים ,ההיבט הגופני נעלם כמעט לגמרי. הם מתייחסים להתבוננות באיכויות כמו גאווה ובפגמים אישיותיים שונים ומצביעים על ההבדל בין מיקוד בעצמי לעומת מיקוד באלוהים. הם כותבים על הבנה מוטעית והבנה נכונה, על השכל שלנו שאינו מתפקד כשורה ועל כך שכששנאה נאלמת, מפציעה אהבה. גם רגשות והתנהגות מוסרית מוזכרים אבל לא הגוף. אחד המגיבים מגדיל לעשות ומציע להשאיר מאחור את עולם התופעות כדי לפנות אל המופשט והאידאי (שם כמובן לגוף אין שום מקום):

האהבה והשמחה שהאדם יכול לגלות … קשורות בגילוי של עקרונות יסוד, "אידאות", או טבעו הבסיסי של הקיום – כפי שהם עוד לפני הופעתו של עולם התופעות. כלומר – כשאנו מצליחים לשחרר את תשומת לבנו מעולם התופעות, מתעוררים לרגע מההתמקדות המהופנטת בו, ומפנים את תשומת לבנו אל אותו ממד (מופשט לחלוטין) שהוא מעבר לזמן, למרחב ולתופעות, אנו מגלים שממד זה רוטט בחיוביות מוחלטת, באהבה ובאושר.

גם כששניים מהמגיבים כן יורדים מהאולימפוס של הנפש, הם לא מציעים את הגוף כתשובה. הגוף הוא כנראה ארצי מדי ולכן אם יש משהו רוחני בשק של עצמות-בשר-נוזלים שנקרא הגוף שלנו, חייבים ליחס זאת למשהו אזוטרי – צ'אקרות או אנרגיות:

כל האנרגיה של האגו שהוא בעצמו חמלה מנותבת בצורה המושכלת כנגד הסבל בעולם. כלומר, ההבדל בין אדם מואר למישהו לא מואר הוא שהאנרגיה שלהם מנותבת למקומות שונים ולכן יש פירות שונים, סמסארה ונירוואנה.

בעיני, הדיבור על אנרגיות לוקה באותה התעלמות מהגוף כמו הדיבור המתמקד בנפש: הגוף נתפש כסתמי מדי ומה שמיוחד הוא "אנרגטי".

מהדברים עד כה יכול להשתמע שאני יוצא נגד מה שנתפס בעיני כדיון אינטלקטואלי או מתפלסף. בהתאם לכך צפוי שמה שאני רוצה להציע כחלופה היא איזו חוויה אותנטית שמחוברת לכאן ועכשיו הרגשי-גופני. אלא שלו זה היה כל העניין לא היה שום טעם שאטרח ואכתוב את הדברים (את ההתפלספות שלי). "כולנו" "יודעים" שלדבר מהראש זה פויה ושהאמת נמצאת במקום אחר.

הד למחשבה הזו נמצא בתגובות של שלושה מגיבים שטוענים שאי אפשר להבין את המסתורין של העולם:

יתכן שעדיף להשאיר את השאלות האלו כמו שהן, ב"שאלתיותן" – לא לגעת במסתורין הזה, לתת לו לעורר שוב ושוב ולהחיות בנו את הפליאה, האושר, האהבה וגם את הענווה בפני זה שאיננו יודעים ואיננו יכולים לדעת.

או מגיב אחר:

הניסיון האנושי להגדיר את אותו המעיין העצום על מנת לתפסו בשכל – מיותר .

טענות מסוג זה, כל כמה שהן שגורות, הן מחסום בפני חקירה. הייתי מעיז ואומר שיש בהן משהו עצל. אנחנו והשכל שלנו ארוגים היטב אל תוך בשר ההוויה כך שוודאי שאפשר להבין וודאי שאפשר לדעת. השאלה היא מה פירוש הבנה, מה פירוש ידיעה.

לתפיסתי, כשתומר והמגיבים לו מדברים על התבוננות, הם (זאת אומרת, רובם) אינם מדברים מהראש. להיפך, הם מדברים מתוך התבוננות חיה שמחוברת לחוויה של החיים. אלא שההתבוננות הזו מתמקדת ברובד המנטאלי שלנו. אמנם מדובר במעקב מעודן וערני אחרי מה שמתחולל בנפש. אבל מתברר שברובד זה, השאלה של תומר נותרת חידתית ומופלאה. כל מה שהמגיבים מצליחים להציע הוא הסברים אפשריים. הסבר אפשרי יכול להתקבל יותר או פחות על הדעת אבל חסר בו "אהה" של תובנה, של נפילת אסימון והסתדרות הפאזל למבנה חדש של סדר וחיבור.

אני רוצה להיטפל עכשיו אל המילה "הגיוני" שתומר השתמש בה: תומר שואל האם לא יותר הגיוני שההבנה (אודות העדר עצמי) תוביל לאפאטיות במקום לחמלה. אני חושב (שוב, יתכן שזה קצת מפתיע את הקורא) שמצוין שתומר השתמש במילה זו. שכן היא מתארת היטב את הדילמה עימה הוא מתמודד: אין באמת היגיון בחיבור בין ההבנה (אודות היעדר עצמיות) לבין חמלה. כל ההסברים הטובים שהמגיבים ניסו להביא, דומים לשמות שעלו במוחי כשניסיתי להיזכר איך קוראים לשכן שלי: חסר הדהוד של פאמיליריות. גם אחרי כל ההסברים הטובים הללו, החיבור נשאר לא הגיוני.

עכשיו סופסוף אני מגיע ללב הטיעון שלי: משהו לא הגיוני בעינינו ואנחנו רוצים להבין אותו. ההיגיון וההבנה שתומר מדבר עליהן הן תופעות מנטאליות ולכן אם אני רוצה להבין ולמצוא הגיון, מאוד מתקבל על הדעת שאחשוב או אתבונן בתהליכים המנטאליים שלי. אלא – וזה העניין – שהשורש של ההגיון וההבנה האלו נטוע בגוף וכדי להגיע להבנה חדשה יש צורך לרדת אל השורש הזה. בפראפרזה על ניסרגדטה מהארג' – "השכל מזהה את התהום, הגוף יכול ליצור את הגשר"

על מה אני מדבר? הגיון – כפי שיאמר לכם כל לוגיקן – מבוסס על הנחות יסוד ועל כללי היסק. אם יש לנו את ההנחות הנכונות אזי בעזרת שימוש מדויק בכללים נוכל להגיע לכל אמת שהיא. ישנם שני אופנים בהם מה שנראה לא הגיוני יכול לפתע להפוך להגיוני. הדרך הראשונה היא לחשוב קצת יותר טוב ולראות איך הדבר כן נובע מתוך ההנחות הידועות לנו. אירוע כזה אינו דרמטי כל כך. אבל לעתים, השינוי כרוך במשהו אחר לגמרי: הנחות היסוד או כללי ההיסק שלנו הם אלו שמשתנים. או אז מדובר בשינוי פרדיגמה ובאירוע דרמטי שמשנה הרבה מתפיסת העולם שלנו.

כמו במתמטיקה, ההיגיון של תומר – של כולנו – נשען על הנחות יסוד ועל כללי היסק. כמובן שבניגוד למצב במתמטיקה רבות מההנחות והכללים שמנחים אותנו בחיים אינם מנוסחים ומודעים. מה שיותר חשוב לענייננו הוא שבניגוד ללוגיקה, ההנחות וכללי ההיסק שלנו אינם רעיונות מופשטים. מדובר בתוצרים של ניסיון חיים. לא ניסיון במשמעות של התובנות והדעות וההשקפות שלנו אלא משהו ראשוני הרבה יותר: אינספור חוויות יומיומיות שבונות את המובן מאליו שלנו, את הבסיס לכל מחשבה, הקשר והסבר שאנו הוגים. החוויות הללו הן גם גופניות וגם מנטאליות וניסיון החיים הנובע מהן מקודד – לפעמים בתודעה ולפעמים בגוף.

כיצד מקודדת בגוף ההבנה שלנו אודות היעדר מוקד של עצמיות? מה גופני בחמלה שלנו? התפיסה שלי את עצמי אינה עניין רעיוני. מדובר (בראש וראשונה ?) באינטראקציה שלי עם המתרחש. אינטראקציה שהיא תמיד (גם) גופנית: כיווץ, מתח, השתלבות, תנועה … קצב הנשימה, הפניית המבט וכו' וכו'. כנ"ל חמלה היא איכות (גם) גופנית. משרירי הפנים ועד המיית המעיים – הגוף כולו נפרש על הציר בין חמלה להעדרה.

ההתבוננות במנטאלי, בנפשי, לא חושפת את הקשר בין הבנה לחמלה שכן מאחורי הקשר הזה מסתתר משהו יותר ראשוני. חסר לנו מגע עם אירוע שיכול להמחיש את הקשר הזה. כך, כשהגוף שומע "הבנה מביאה לחמלה" הוא לא מהדהד, הוא לא מגיב ב"אהה". או, יותר נכון, ההדהוד הוא כל כך חלש עד שאנחנו לא שומעים אותו. החוויה החושית של המפגש בין הרעיונות "הבנה" ו"חמלה" היא מאוד שטוחה, חסרת חיים. כל עוד אין הדהוד כזה לא יתכן גם קשר ברמה הרעיונית. אין סיכוי שנמצא שם היגיון. לכן, צודק תומר בהכריזו "זה לא הגיוני".

אולם ברגע שמשהו ישתנה והגוף כן יתחיל להגיב לחיבור בין שתי האיכויות הללו גם ההיגיון ישתנה. פתאום נראה את הדברים אחרת: נראה באור חדש את ההבנה ובאור חדש את החמלה. או אז הקשר ביניהן יהיה ברור.

אבל איך מביאים לשינוי כדי שהדהוד כזה יתעורר? אני לא יכול לתת הסבר ממצה. הרי החמלה לא תמיד שופעת בי ולא הגשמתי את התובנה של היעדר עצמי. אבל ממה שכתבתי עד כה אמור להיות ברור שמאחר ומדובר בהדהוד גופני כדאי לכוון את ההתבוננות גם אל הגוף ולא רק אל התודעה. להסתכל על הבנה ועל מה שמתחולל בגוף. להסתכל על חמלה ועל מה שמתחולל בגוף. כל יום נופל לנו אסימון קטן של הבנה. כל יום – אני מקווה – מתעורר בנו זיק של חמלה. אלו הזדמנויות להתבוננות. כדי להבין מה קורה שם לא די להסתכל רק על התודעה: מאחר ומדובר בחוויה תודעתית-גופנית, מן הראוי להתבונן הן בגוף והן בתודעה. ההתבוננות הזו עשויה להגביר את ההדהוד, להביא אותו לרמת התודעה ולבנות עבורנו חיבור היכן שקודם לא הרגשנו שקיים כזה.

לסיום אני רוצה להתייחס ישירות אל השאלה של תומר ולהציע להחליף בין סובב ומסובב. את מה שכתבתי בפסקאות האחרונות אפשר לתמצת במשפט "ההוויה יוצר את ההבנה": למשל, מי שפוחד מזהה איומים היכן שמי שפחות פוחד לא רואה אותם. מי שאוהב רואה יופי היכן שמי שאינו אוהב לא מבחין בשום דבר מיוחד.

כך גם מי שמעיין החמלה והאכפתיות שופע בתוכו חווה אחרת (ממי שחמלתו רדומה יותר) את עצמו, את העולם ואת המפגש ביניהם.

כלומר לא ההבנה היא המקור לחמלה ולא האמת המקור לטוב. חמלה וטוב הם שחושפים אותנו להבנה ולאמת.